לפני חמישים שנה, ב-19 בפברואר 1972, הלך מאיתנו לאחר מחלה קשה המשורר אלכסנדר פן. אגודת הסופרים, שהתנכלה לפן בחייו, לא מצאה לנכון לייחד ולו אירוע אחד לזכרו גם בשנים הרבות שהוא כבר אינו אתנו. על כך אני מצר. לציון חצי מאה ללכתו, אני מבקש להביא לקוראי "זו הדרך" קטעים מהפואמה של אלכסנדר פן "נגד". הוּא הָיָה אָדָם פָּשׁוּט – רְבָבוֹת יֶשְׁנָם כָּמוֹהוּ: רְחַב-הַגֶּרֶם, אִישׁ-עָמָל,
הייתי רוצה לראות את הכפר סילואן, המדמם כיום בעימותים קשים מנשוא בין תושביו הפלסטינים וכוחות צבא ומשטרה, כפי שראו אותו הסופר והמורה יהודה בורלא בספרו הנפלא "בַּעַל בְּעַמָּיו", ואיש ההוראה והסופר יוסף מיוחס בספרו "הַפַלָּחִים". בורלא, יליד 1886 ובנו של הרב הירושלמי יהושע בורלא, מתאר סיפור אהבה מרגש בכפר סילואן על רקע ימי העבודה הקשים בשדות הכפר בעת הקציר. גיבורי הסיפור הם צעירה ערביה מוסלמית
רבות דובר בימים האחרונים על ה-11 בספטמבר בחלוף 20 שנה לפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק. אבל 11 בספטמבר מסמל עבורי, ועבור רבים מבני דורי, את ההפיכה העקובה מדם בשנת 1973, בה תפס את השלטון בצ'ילה הגנרל אוגוסטו פינושה. כעבור זמן, בשנים 1991-1988, נשלחנו רעייתי אתי ואני בשליחות חינוכית כדי ללמד בבית הספר היהודי אורט ע"ש חיים ויצמן בעיר סנטיאגו דה צ'ילה. אנדרס היה אז תלמידי
אני מבקש לומר תודה לשני סרבני המצפון שחר פרץ וערן אביב, שהביעו נכונות לרצות עונש מאסר בכלא צבאי, כי כל "עוונם" מתבטא למעשה רק באי נכונות ובאמירה ברורה, שאינם מוכנים ליטול חלק בכל מה, שנדרש מחיילים, המשרתים בצבא כובש השולט על חייו של עם אחר. ביום שלישי שעבר רציתי בכל מאודי לעמוד בשערי המחנה הצבאי בתל השומר עם כל מי שבא למשמרת המחאה, שהביעה סולידריות
בן 89 הלך מאתנו המשורר, הסופר, העורך, הפזמונאי, המתרגם, הפובליציסט ואיש האקדמיה נתן זך, אחד המנסחים החשובים של הזהות הישראלית בשירה העברית מאז שנות החמישים. זך הותיר אחריו עשרים ושלושה ספרים שהפכו קנוניים, וגם עשרות שירים שהולחנו והפכו פס הקול שלנו. אותי כבש והסעיר השיר – "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה". רעייתי ואני נוצרים שנים רבות ערב חוויתי, שגלש לשעות הלילה המאוחרות, כשאירחנו את המשורר נתן
