לשאלות השותפות והאינטרנציונליזם: עיון חוזר בתולדות המפלגה
תגובתו של רענן פורשנר למאמרי מדייקת בעובדות אך מתחמקת מהשאלות הפוליטיות
רענן פורשנר טוען כי מאמרי "רווי שגיאות היסטוריות", אך אי-ההסכמות החשובות בינינו אינן על עובדות אלא על משמעותן. המחלוקת נסובה על שתי סוגיות חשובות: טיבם של היחסים בין ערבים ויהודים בישראל, ואופיה של המחויבות הקומוניסטית לתנועה בין-לאומית. בטרם אגש לדיון שאלות הללו, אני חש חובה להכיר במעמדי כחובבן בשדה פורח. לעבודות הקלאסיות של מוסא בודיירי וג'ואל ביינין בתחום הצטרפו בשנים האחרונות מחקריהם של מהא נסאר, לינא דלאשה, עבד כנאענה, עאדל מנאע, תמיר סורק ואחרים. ממצאיהם רלוונטיים מאד לדיוננו.
אפתח בהכרה בטעות. לדידו של פורשנר, טענתי כי חזון השוויון הקומוניסטי מושך היסטורית יותר תמיכה מצד פלסטינים מאשר מצד יהודים אינה תופסת לגבי העשורים הראשונים לקיומה של המפלגה (אקרא לה כך על מנת להימנע מריבוי השמות המבלבל). כפי שהוא מראה, ניסיון ה"ערביזציה" נכשל, ועד שנות הארבעים המפלגה נותרה חסרת השפעה ממשית ברחוב הערבי. מ-1948 אז ועד אמצע שנות השישים, לצד צמיחה תלולה בתמיכה הערבית, המפלגה זכתה גם לתמיכה בקרב יהודים, אך זו הלכה ודעכה עד הפיצול של 1965. מאידך גיסא, מאז ועד היום – למעלה משישים שנה – מאות אלפי ערבים נותנים את קולם לחזון המשותף של המפלגה, ולצדם עומדים רק אלפים בודדים של יהודים. ההכללה שלי, אם כן, אינה תופסת מאה שנים אחורה אלא שישים בלבד.
בכל זאת, את הא-סימטריה הזו יש צורך להסביר אם לאו דווקא לגנות. פורשנר כותב כי המאזן הדמוגרפי במפלגה השתנה "כתוצאה מעבודה פוליטית", אך אינו מנסה להבהיר לאיזה מאזן יש לחתור – והרי זו הסוגייה הנדונה. לא ניתן לענות ברצינות על השאלה מבלי לאמץ ניתוח כזה או אחר של החברה בה פועלת המפלגה. ניסיון ה"ערביזציה" נבע מניתוח לניניסטי שראה במנדט הבריטי שלטון קולוניאלי ובתנועה הציונית את באת כוחו. במצב כזה, קבע הקומינטרן, הילידים העומדים בפני נישול חייבים להוביל את המאבק. לחלופין, לדידה של תמר גוז'נסקי פועלים ערבים משחקים תפקיד מיוחס בפרולטריון הישראלי, ומכאן משתמע כי ראוי שיתפסו מקום מרכזי במפלגה. הרדל ויפתחאל, בתורם, אינם מחזיקים בניתוח מעמדי או קולוניאלי, ולכן הם מצדדים בשוויון פורמלי. פורשנר כלל לא מתייחס לשאלה.
"שגיאותיי" בנוגע לשאלת האינטרנציונליזם מכעיסות את פורשנר עוד יותר. ראשית, לטענתו "ברית המועצות לא 'החליטה לתמוך בהקמת מדינה יהודית' אלא … בהקמת שתי מדינות". אלא שהחלטת החלוקה בה תמכה ברה"מ ב-1947, תוך הפניית גב למסורת בולשביקית ארוכה של התנגדות לציונות, צידדה בפירוש בהקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית. במהלך המלחמה שבה גירשה ישראל שבע מאות אלף פלסטינים, גם משטחים שנועדו למדינה הערבית, ברה"מ תמכה בישראל באו"ם והזרימה לה נשק. חברי מפלגה יהודים סייעו לייבוא הנשק, נלחמו בשורות צה"ל, וחתמו על הכרזת העצמאות.
החלטת ברה"מ לתמוך בחלוקה ולסייע לישראל שימחה כנראה את רוב הקומוניסטים היהודים בארץ, אך היא גרמה לקומוניזם נזק עצום ברחבי המזרח התיכון. בזמן אמת המנהיגים הקומוניסטים הפלסטינים ראו בהחלטה אסון, והם קיבלו את התכתיב ממוסקבה בחריקת שיניים ותחת מחאה. יש להניח כי השגיאה ההפוכה שעשה המשטר הסובייטי בשנות החמישים, כאשר גילה מחדש את האנטי-ציונות כתירוץ לרדיפות אנטישמיות, עוררה קבס בקרב פעילים בישראל. כך או כך, אין ספק כי משפט סלאנסקי ושאר זוועות הסטליניזם המאוחר זירזו את דעיכת התמיכה היהודית במפלגה.
ניתן להכיר בעובדות הללו מבלי לצדד בהשמצה שפורשנר מייחס לי, ולפיה "קומוניסטים הם חסרי מחשבה עצמאית". יש משהו מופרז בטענתו המתגוננת כי הקומוניסטים המקומיים "ידעו לגבש עמדות בלי עזרה סובייטית", כאילו הסיוע הרעיוני והחומרי שקיבלו מברה"מ במוצהר ובגאווה הוא דבר מגונה כשלעצמו. דווקא כאן יש קבלה מובלעת של הנחות ליברליות; לי אישית ברור כי לצד השגיאות הגדולות העזרה הסובייטית גם היתה נכס גדול עבור המפלגה במשך תקופות ארוכות. ספק אם המפלגה הייתה שורדת בלעדיה.
כמו בנושא הערבי-יהודי, גם בשאלת האינטרנציונליזם פורשנר מציג תמונה פשטנית ומתחמק מדיונים חיוניים. גם כיום המפלגה מתייחדת בזירה המקומית (גם לעומת בל"ד) בהתנגדותה העקרונית לאימפריאליזם האמריקאי, הנובעת מהזדהותה עם מאבקיהם של כל העמים המדוכאים. זוהי חוזקה היסטורית שאסור לוותר עליה בעידן שבו האימפריה שוקעת אל דמדומים מסוכנים. בה בעת, התפיסה הדיכוטומית המחלקת את העולם לאויבים וידידים, ששורשיה בתקופת המלחמה הקרה, נכונה היום פחות מתמיד ומועידה את המפלגה לטעויות בניתוח הגיאו-פוליטי.
שיתוף הפעולה הערבי-יהודי והאינטרנציונליזם הם מבין הסוגיות הסבוכות ביותר שעומדות בפני השמאל בארץ. על אף הדיוקים ההיסטוריים החשובים שפורשנר מצרף לסקירתי ההיסטורית, בחירתו לסיים את מאמרו בטענה שאני "מאשים את הציבור במציאות הפוליטית" מהדהדת את הפופוליזם הלא-ביקורתי שמאפיין גורמים מסוימים שעזבו את המפלגה לאחרונה. כדי לנסות ולהעמיק במקום שפורשנר מרדד, אבקש להציג מפורשות טענה שהייתה מובלעת במאמרי הקודם: במצבים קולוניאליים כמו זה שבו אנו חיים, ניתוח מרקסיסטי יוביל למסקנה כי לעם היליד יש תפקיד מיוחד לשחק – לא במנותק מהמאבק העולמי לשחרור מהקפיטליזם, אלא כחלק בלתי-נפרד ממנו. הכרה בייחוד הזה הכרחית לפיתוחה של פוליטיקה משותפת אפקטיבית.
עוד באותו נושא:
אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il