פולמוס: שאלת השותפות היהודית-ערבית לא הוכרעה לפני מאה שנה

במאמר רווי שגיאות היסטוריות שפורסם אתמול באתר "זו הדרך" כתב חברי מתן קמינר: "במהלך מלחמת 1948, לאחר שברית המועצות החליטה לתמוך בהקמת מדינה יהודית, חברי הפלג הערבי שנשארו בתחומי המדינה החדשה נענו לפקודה ממוסקבה והצטרפו למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י)".

זה משפט מחפיר שאסור לו להופיע בביטאון המפלגה. ראשית, ברית המועצות לא "החליטה לתמוך בהקמת מדינה יהודית" אלא החליטה לתמוך בחלוקה ובהקמת שתי מדינות. עמדה זו אומצה, לא בלי קשיים, בידי שתי המפלגות ומאוחר יותר בידי מק"י – וזו עמדתה מאז ועד היום.

שנית, הטענה לפיה חברי הליגה לשחרור לאומי נגררו בניגוד לרצונם להתאחד והם רק מילאו פקודות ממוסקבה היא יריקה בפרצופם של הקומוניסטים הערבים. בכלל, הטענה כי קומוניסטים הם חסרי מחשבה עצמאית, ניתוח עצמאי ופוליטיקה עצמאית היא השמצה – השמצה שנפוץ מאוד למצוא בעיתונים שאינם, ובכן, עיתוני המפלגה הקומוניסטית.

אמשיך עם דברים שהם אולי פחות חמורים אבל גם שגויים עד שגויים מאוד. לפי קמינר, "המפלגה ה'מסוערבת' פיתחה גישה ששללה את שיתוף הפעולה בין הציונות לשלטון הבריטי ואת הפנייתה של הגירה יהודית לארץ, אותה תפסה כניסיון לדחוק את ילידי הארץ מעל אדמתם". זה לא נכון – המפלגה הקומוניסטית התנגדה לציונות עוד לפני הערביזציה. הקומוניסטים בארץ ידעו לגבש עמדות קומוניסטיות גם בלי עזרה סובייטית.

עוד לפי קמינר, "עקב מפנה זה הפק"פ צברה כוח ברחוב הערבי, אך חבריה היהודים הפכו מבודדים ומוקצים בקרב הציבור ממנו באו". זו טעות. הערביזציה שינתה את הרכב ההנהגה אבל הייתה כישלון בכל הקשור להרכב החברים במפלגה. לאורך כל שנות השלושים היו במפלגה כמה עשרות חברים ערבים וכמה מאות חברים יהודים, וזה היה נכון אפילו בתקופות של מעצרים וגירושים. בשנות הארבעים המספרים השתנו, אך לא הפרופורציות.

קמינר מוסיף: "בבחירות לכנסת הראשונה, רוב המצביעים למק"י ושניים משלושת נציגיה היו יהודים". זה בהחלט נכון. אבל למה רק בבחירות לכנסת הראשונה? רוב המצביעים ורוב הסיעה היו יהודים גם בבחירות לכנסת השנייה, השלישית, הרביעית והחמישית.

לפי קמינר, "מאבקה העיקש [של המפלגה] נגד הממשל הצבאי זיכה אותה בתמיכה הולכת וגוברת בקרב הציבור הערבי." גם זה נכון, אך לא מסביר מדוע יהודים היו רוב בקרב חברי המפלגה ומצביעיה לפחות עד 1961. בכלל, הטענה כי בכל שנות קיומה של המפלגה הקומוניסטים היהודים היו מבודדים בציבור היהודי יותר מאשר הקומוניסטים הערבים היו מבודדים בציבור הערבי – איננה נכונה. היו שנים רבות בהן היה המצב הפוך, והוא השתנה הן כתוצאה מנסיבות חיצוניות והן כתוצאה מעבודה פוליטית נכונה או שגויה מצד המפלגה.

ולסיום, קמינר כותב: "כבר לפני כמאה הפנו רוב תושבי הארץ היהודים את גבם לחזון השוויון שהציעו הקומוניסטים". הוא צודק – אך כך עשו גם רוב תושבי הארץ הערבים.

וזו הסיבה שקומוניסטים עסוקים בשינוי המציאות הפוליטית, ולא בהאשמת הציבור במצבה; או בניסוח היפהפה של החברה תמר גוז'נסקי בראיון ל"הארץ", בתשובה לקביעתה של המראיינת "אבל במציאות זה נכשל שוב ושוב": "את רוצה שיהיו לי טענות למציאות?"