לא חסרה מסגרת פוליטית משותפת ליהודים וערבים – אלא נכונות של הציבור היהודי להצטרף אליה

במאמר דעה ב"הארץ" מה-9 בפברואר קוראים רולא הרדל ואורן יפתחאל להקמה של מסגרת פוליטית משותפת לערבים ויהודים וטוענים כי חברי המפלגות הערביות ו"השמאל העמוק" מתנגדים להקמתה של מסגרת כזו. חד"ש, לטענתם, אינה יכולה להיחשב כמסגרת משותפת בגלל "הייצוג הקטן" של יהודים בתוכה. יש לי ביקורת רבה על חד"ש, שבה הייתי פעיל שנים רבות, אך הטענה כי חבריה אינם מעוניינים במסגרת ערבית-יהודית משותפת פשוט אינה נכונה. סקירה קצרה של תולדותיה מראה כי ההפך הוא הנכון, ומניבה לקחים חשובים שמהם הרדל ויפתחאל מתעלמים.

עם הקמתה ב-1919, המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ) מנתה חברים יהודים בלבד. האינטרנציונל השלישי, הוא ארגון-העל הקומוניסטי העולמי, ראה בהרכב זה מכשול לפעילות מהפכנית בארץ קולוניאלית, ופקד על מנהיגי המפלגה לגייס חברים ערבים לשורותיה ולשלבם בהנהגה. המפלגה ה"מסוערבת" פיתחה גישה ששללה את שיתוף הפעולה בין הציונות לשלטון הבריטי ואת הפנייתה של הגירה יהודית לארץ, אותה תפסה כניסיון לדחוק את ילידי הארץ מעל אדמתם. עקב מפנה זה הפק"פ צברה כוח ברחוב הערבי, אך חבריה היהודים הפכו מבודדים ומוקצים בקרב הציבור ממנו באו. המתחים הצטברו, ובשנת 1943 המפלגה התפצלה על בסיס לאומי. במהלך מלחמת 1948, לאחר שברית המועצות החליטה לתמוך בהקמת מדינה יהודית, חברי הפלג הערבי שנשארו בתחומי המדינה החדשה נענו לפקודה ממוסקבה והצטרפו למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י).

בבחירות לכנסת הראשונה, רוב המצביעים למק"י ושניים משלושת נציגיה היו יהודים, אך מאבקה העיקש נגד הממשל הצבאי זיכה אותה בתמיכה הולכת וגוברת בקרב הציבור הערבי. כמה מחברי הכנסת הערבים של מק"י – תופיק טובי, תופיק זיאד, אמיל חביבי – הפכו למנהיגים נערצים. אך כמו לאחר ה"ערביזציה", גם בשנות השישים חשו חברים יהודים במפלגה מבודדים יותר ויותר מהרוב היהודי, וב-1965 חל פיצול נוסף. פלג מיקוניס-סנה היהודי, שקיבל בצו בית משפט את השם "מק"י", נעלם עד מהרה. פלג וילנר-טובי הערבי ברובו המשיך להגדיל את השפעתו בציבור הערבי, תחת השם "רשימה קומוניסטית חדשה" (רק"ח). פעילי רק"ח לקחו חלק מרכזי בארגון "יום האדמה", השביתה הכללית האדירה של ה-30 במרץ 1976, שעצרה את ייהוד אדמות הגליל.

ב-1977, כשהיא בשיא כוחה, הקימה רק"ח את החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש). יחד עם קבוצת "שמאל סוציאליסטי ישראלי", הצטרף לחזית אחד מפלגי הפנתרים השחורים – תנועה שאת הקמתה תפסו הקומוניסטים כראשית התפתחותה של תודעה מהפכנית במעמד הפועלים היהודי-מזרחי. מאז ועד היום, כל סיעות חד"ש בכנסת מנו ערבים ויהודים. סניף תל אביב של חד"ש הוא אחד הסניפים הפעילים ביותר בארץ, בכל מפלגה שהיא, ויהודים מכהנים בכל מוסד מפלגתי, בכל דרג, בשיעור העולה על חלקם בקרב המצביעים. מצע חד"ש, שממשיך כיום את הקו שנקבע ב-1977, קורא לסוף הכיבוש ולפתרון של שתי מדינות, לשוויון אזרחי לבני המיעוט הפלסטיני, ולמדיניות כלכלית סוציאל-דמוקרטית. בניגוד לדברי הבלע של מנהיגי מפלגות המרכז, המתחנפים לימין בהשוואות בין איימן עודה לבין איתמר בן-גביר, אין בעמדות של חד"ש שמץ של לאומנות, שלא לדבר על גזענות.

באיזה מובן, אם כן, ניתן לומר שחד"ש איננה "מסגרת משותפת"? במובן אחד בלבד: שיש לה הרבה יותר תומכים ערבים מאשר יהודים. מצב זה, כאמור, אינו חדש: כבר לפני כמאה הפנו רוב תושבי הארץ היהודים את גבם לחזון השוויון שהציעו הקומוניסטים. התעקשותן של רק"ח (שהפכה שוב למק"י ב-1989) וחד"ש להמשיך ולפנות לציבור היהודי בדרכים שונות, מאז ועד היום, היתה צריכה לעורר בשמאל היהודי הערכה רבה. נכונותם של מאות אלפי מצביעים פלסטינים להכניס לכנסת את צ'רלי ביטון, תמר גוז'נסקי, דב חנין ועופר כסיף על חשבון הייצוג החסר גם כך של הציבור הערבי כבר משקפת גדלות נפש של ממש.

אין ספק כי לחד"ש יש בעיות משמעותיות. חשבון הנפש על התמיכה העיוורת בברית המועצות מעולם לא הושלם, והטעות חוזרת על עצמה ביחס הבעייתי אל משטר אסד ובתמיכה ברשות הפלסטינית המושחתת. המבנה הכפול של מק"י/חד"ש מייצר בירוקרטיה מיותרת; ההנהגה ריכוזית מדי, זקנה מדי, גברית מדי, ועסוקה מדי במשחקי הכיסאות שהביאו לפירוק הרשימה המשותפת ב-2017. חסרות עמידה אמיצה על זכויות להט"ב ותשומת לב לשאלות סביבתיות. אולם דווקא בתחום המחויבות לשיתוף פעולה ערבי-יהודי אין מה לבוא בטענות אל הנהגת חד"ש או אל מצביעיה. כפי שמלמדת ההיסטוריה, הסיבה שאין בישראל מסגרת משותפת הדוגלת בשוויון וזוכה לתמיכה של המוני יהודים אינו היעדר קיומה של מסגרת, אלא סירובו של רוב עצום בקרב האזרחים היהודים לוותר על זכויות היתר שלהם ולהצטרף אליה.