השתלבות או שעתוק: המחיר הפוליטי של ההצטרפות לקואליציה

בכל מערכת בחירות בשנים האחרונות חוזרת ועולה הטענה כי הצטרפותן של מפלגות ערביות לקואליציה היא מהלך פרגמטי, אולי אף הכרחי: דרך להשפיע מבפנים, להשיג תקציבים ולשפר את מציאות חייהם של הפלסטינים אזרחי ישראל. טענה זו מקודמת בעיקר בידי מחנה "רק לא ביבי", הרואה בשותפות קואליציונית ביטוי של "בגרות פוליטית" והתקרבות אל מוקד קבלת ההחלטות.

אלא שהניסיון המצטבר, כמו גם בחינה שיטתית של המערכת הפוליטית בישראל, מחייבים לשאול שאלה יסודית: האם ההשתלבות הקואליציונית אכן פותחת אופק של שינוי, או שמא היא משתלבת במנגנון שממחזר את ההגמוניה הקיימת ומעניק לה לגיטימציה מחודשת?

השתלבות בקואליציה אינה פעולה טכנית גרידא. הגמוניה אינה נשענת רק על כפייה גלויה, אלא גם על הכלת כוחות ביקורתיים בתוך מוסדות השלטון, באופן שמקהה את האתגר שהם מציבים והופך אותם לחלק ממנגנון הייצוב של המערכת. במדינה המבוססת על עליונות לאומית מובנית, הצטרפות לקואליציה שאינה מלווה בשינוי ממשי במאזן הכוחות אינה מערערת את יסודות הסדר הקיים, אלא מסייעת בניהולו. הדרישות של הכוחות המבקשים להצטרף לקואליציה אינן על שוויון מהותי ומעמד קולקטיבי, אלא על ניהול אזרחי מוגבל, שאינו מאתגר את מבנה העליונות הלאומית של המשטר.

הכיבוש אינו רק עוול כלפי הפלסטינים, אלא מנוע פוליטי שמחזק את הימין הקיצוני ומפורר מבפנים את מוסדות המדינה. ההיגיון שמכשיר שליטה, אלימות והדרה מעבר לקו הירוק מחלחל אל תוך ישראל עצמה, פוגע בנורמות דמוקרטיות ומצמצם בהתמדה את גבולות השיח הפוליטי הלגיטימי. במציאות כזו, גם מה שמכונה ״שמאל״ או ״מרכז״ ציוני – כל עוד הוא נמנע מהתמודדות עם שורש הסוגייה – אינו מהווה חלופה של ממש, אלא גרסה מרוככת של אותו היגיון: שונה בסגנון, אך שותף להנחות היסוד של המשטר.

דפוס זה מוכר גם מן ההיסטוריה של צפון אירלנד, והוא רלוונטי במיוחד משום שמדובר במקרה מובהק של מיעוט לאומי המשולב בתוך מדינה הנשלטת בידי רוב לאומי אחר. במשך עשרות שנים שולב המיעוט הקתולי במוסדות השלטון הבריטיים מבלי לערער את יחסי הכוח או את הגדרת הריבונות, וההשתלבות שימשה אמצעי לייצוב הסדר הקיים. השינוי החל רק כאשר היחסים בין הרוב למיעוט הפכו בעצמם למוקד הדיון.

אך מעל לכל, יש לבחון את הניסיון הפוליטי המצטבר של הציבור הערבי בישראל. הצבעת הציבור הערבי בהיקף רחב לאהוד ברק בשנת 1999 לא הייתה מחווה סמלית, אלא הכרעה פוליטית מודעת שנבעה מהרצון להחליף את שלטון הימין ולפתוח מסלול מדיני ואזרחי שנתפס אז כעדיף. מסלול זה הסתיים באינתיפאדה השנייה ובדיכוי אירועי אוקטובר 2000. בהמשך, גם ההמלצה על בני גנץ – שהעניקה לו רוב של יותר משישים מנדטים ואפשרה לו, לכאורה, להרכיב ממשלה – הסתיימה בהצטרפותו לממשלת נתניהו. ואף בניסיון העדכני ביותר, עם כניסתה של רע״ם לקואליציה, בלטה ההתנערות של מרבית מרכיבי הקואליציה עצמם מן השותפות, לצד סירוב מוצהר לשוב עליה בעתיד. לנוכח רצף זה, מתחדדת עמדה ברורה: לא הציבור הערבי הוא זה שצריך לבחון שוב ושוב את נכונותו לשותפות, אלא המערכת הפוליטית הישראלית – המבקשת את תמיכת הערבים ברגעי משבר, אך נסוגה ממנה כאשר נדרשת תמורה מהותית.

כאן מתגלה גם הפרדוקס של מחנה ״רק לא ביבי״. מחנה זה מנותק מהמערכת המייצרת את הימין הקיצוני, אלא מושפע מאותו היגיון עצמו. הכיבוש לא רק מייצר מציאות מתמשכת של דיכוי, אלא גם מזין כוחות פוליטיים קיצוניים ומעוות את המערכת הפוליטית כולה. בהימנעות מהצבת הכיבוש במרכז הביקורת, ממשיך המחנה הזה לנהל את השדה הפוליטי בתוך גבולותיו הקיימים – ובכך תורם, במודע או שלא במודע, לשעתוק הכוחות שהוא מבקש לבלום.

ולפני שמפנים את האשמה כלפי החברה הערבית בטענה ל״התבדלות״, ראוי לומר בפשטות: החברה הערבית אינה נדרשת להוכיח פעם אחר פעם את נכונותה לשותפות. ההבחנה הנדרשת אינה בין שותפות לבדלנות, אלא בין שותפות פוליטית לבין השתלבות הממחזרת יחסי כוח קיימים בשם הפרגמטיות. זהו אינו סירוב לשיתוף פעולה — אלא סירוב לוותר מראש על עצמאות פוליטית, על שאלות יסוד ועל כוח ממשי.

הניסיון הקואליציוני של השנים האחרונות כבר סיפק את הלקח הברור: כניסה לקואליציה ללא שינוי במבנה הכוח אינה יוצרת אופק חדש, אלא מחדדת את גבולות המותר. הצטרפות לקואליציה אינה יעד בפני עצמו. ללא תנאים ברורים, ללא אתגור של כללי המשחק, וללא נכונות להציב את שורש הבעיה במרכז – השתלבות אינה פרגמטיות. היא שעתוק.