קול שמעניין להקשיב לו ולהתפלמס עמו: קריאה באסופת כתביו של אלי אמינוב

הספר "קולו הצלול", אסופה מכתביו של פעיל מצפן המנוח אלי אמינוב שראתה אור לאחרונה בהוצאת "ספרי נובמבר", הוא תרומה מרעננת לשיח השמאלי בימים חשוכים אלה. אמינוב, איש וכחן וסוער, היה פעיל תנועת מצפן ואחד החותמים הבודדים על המודעה הידועה שקראה לצאת מהשטחים הכבושים מיד בתום מלחמת יוני 1967. נבואות הזעם של מודעה זו התגשמו בדיוק מחריד. החל בסוף שנות ה-90 פעל אמינוב ב"וועד למען מדינה חילונית דמוקרטית בכל הארץ", ארגון קטן עם חזון מדיני מעניין אך בעייתי. כמה מהטקסטים בספר נכתבו עבור הארגון, אך מרביתם פורסמו במקור באתרים שמאליים שונים.

הכתבים שקובצו יחד לא נכתבו כספר מסודר. חלקם מאמרים עקרוניים, חלקם מאמרים היסטוריים, למשל על רצח רבין, הסכמי אוסלו והאינתיפאדה השנייה, וחלקם פרשנויות על ענייני השעה. אך דווקא המבנה המבולגן-לכאורה חושף את הקוראים לרוחב היריעה של אמינוב. בין מאמר על דרום אפריקה למאמר על מילת נשים בדואיות בנגב, מתבהרת לה תפיסת העולם הביקורתית שלו – על ייחודה וכשליה.

לאורך כל פרקי הספר בולטת שוב ושוב מחאתו נגד האלימות של מדינת ישראל – שהייתה, לדידו, מדינת אפרטהייד מיום הקמתה; נגד הציונות – אותה הגדיר כתנועת מתיישבים קולוניאליסטית בשירות המעצמות; ונגד הבנת היהדות כלאום – שכן בעיניו היהדות היא אך ורק דת. מושג היהדות של אמינוב הוא גם הבסיס לביקורת הנחרצת שלו על הפוליטיקה הישראלית: תפיסת העולם הרדיקלית שלו הייתה אנטי-דתית, ולאורה הוא תמך בהקמת מדינה חילונית ודמוקרטית אחת מהים ועד הירדן.

התנגד לפתרון שתי המדינות

פתרון המדינה האחת של אמינוב תרם לבידודו הפוליטי. אמינוב כתב נחרצות הן נגד פתרון שתי המדינות והן נגד פתרון הקונפדרציה הדו-לאומית. לטענתו, פתרונות אלה לא יקדמו חילוניות וסוציאליזם, אלא יחזקו זרמים שמרניים, דתיים ופטריארכליים בכל קהילה. מבחינה היסטורית, זה טיעון מעניין: במקרים רבים, מיוגוסלביה ועד לאימפריה העות'מאנית, פירוק היחידה הרב-לאומית אכן תרם להקצנה לאומנית בקרב חלק מהעמים שנפרדו. עם זאת, הטיעון הקטן הזה, חד ככל שיהיה, אינו משכנע מספיק.

בראש ובראשונה, הן הפלסטינים והן היהודים בישראל לא רק נהנים מזכות להגדרה עצמית – אלא גם תובעים אותה בעוצמה. במצב זה, מדינה אחת תחייב דיכוי חריף של אזרחיה ותשלול את זכויותיהם. שנית, אמינוב כה בז לדתיות הגוברת בקרב שני העמים שהוא אינו מצליח להבין את עלייתה או לדמיין כיצד היא תשתלב עם המדינה האנטי-קלריקלית שלו.

בנוסף, המדינה האחת של אמינוב אמורה להיות סוציאליסטית – אך דווקא מפרספקטיבה מעמדית, ברור לגמרי שהפערים הכלכליים בין העמים יחריפו במסגרת מדינה אחת, במיוחד אם במדינה זו העם המנושל לא ייהנה משום זכויות קולקטיביות. אמינוב נגע בעניין בעצמו במאמרו על אי-השוויון בדרום אפריקה לאחר נפילת האפרטהייד, אך הוא לא גזר מכך מסקנות מתבקשות.

בשורה התחתונה, פתרון המדינה החילונית שאמינוב הציע נראה יותר כמו התפלפלות שנועדה לסנוט במחנה השמאל ופחות כמו תוכנית פעולה פוליטית. אך זו אינה הבעיה התאורטית היחידה בספר: אמינוב מדגיש שוב ושוב, למשל, שהציונות היא רק כלי שרת של מעצמות המערב, וכך מבטל את השפעתה של הפוליטיקה הישראלית. הוא מתעלם משלל מקרים בהם ישראל המרתה את פיהן של ארצות-הברית ובריטניה. גם כיום, אין התלות הישראלית בנשק אמריקאי מונעת מנתניהו להמרות את פיו של ביידן ולהתגרות בו.

ניתוח המערכת הבינלאומית חשוב, אך אם כל המנהיגים הישראלים הם אך ורק פיונים בידי המעצמות, איך אפשר להסביר את ההבדל בין פוליטיקאים שונים? איך אפשר לראות בהם אחראים למעשיהם? ואיך אפשר לדרוש מהם לסיים את המלחמה ואת הכיבוש?

צוהר למחשבה שמאלית שכמעט נשכחה

על אף הסתייגויותיי הרבות מהניתוח של אמינוב, נודעת בעיניי חשיבות גדולה לפרסום כתביו והקריאה בספר מומלצת בחום. במציאות העגומה ונוכח זוועות המלחמה, חש השמאל הרדיקלי הישראלי לעיתים מבודד, רדוף וקטן. בא ספר זה מזכיר שתמיד היו בישראל פעילים רדיקליים שהתלבטו כיצד להשפיע על המציאות והתווכחו לגבי פתרונות. יש להודות ל"ספרי נובמבר", שמוציאים ספרים שפותחים צוהר למחשבה שמאלית שכמעט שנשכחה. בימים אלו, זוהי פעולה פוליטית אמיצה.

אלי אמינוב הוא קול שמעניין להקשיב לו, ובעיקר – להתפלמס עמו. הקריאה ב"קולו הצלול" חושפת אותנו לבעיות רבות בעמדותיו של אמינוב, אך גם לגיוון ולריבוי הזרמים במסורת השמאלית הרדיקלית הישראלית, ששורשיה עמוקים ויסודותיה איתנים, גם אם לא תמיד אנחנו חשים כך בזמנים קשים אלו. כך תורם הספר לא רק לשימור ההיסטוריה הפוליטית של השמאל הרדיקלי בישראל, אלא גם לבניית זהות שמאלית כיום. כשהציבור הישראלי דוהר לכיוונים דתיים, אכזריים ולאומניים יותר מאי-פעם, זה כמעט מעודד להקשיב לקולות ייחודיים שהתנגדו כבר לפני שנים לסדר הקיים, גם אם הם שגו בלא מעט מקרים.