שמונים ושמונה שנים “לשביתת הרעב הגדולה” של האסירים הפוליטיים בפלשתינה א”י

ב-15 ביולי 1935 האסירים הפוליטיים בבתי הכלא בפלשתינה-א”י פתחו בשביתת רעב המוכרת בשם “שביתת הרעב הגדולה” במחאה על מאסרם של מנהיגי המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית מרדכי ביליצקי ומחמוד מוגרבי שהיו למטרה לדיכוי של שלטון המנדט הבריטי.

ביליצקי נעצר על ידי בלשים בריטים בזמן שנפגש עם המנהיגה הקומוניסטית רות לוביץ’ מזכירת הארגון “עזרה אדומה” והאחראית על הקשר עם מרכז הארגון בפריז, ביליצקי היה אחראי על תרגום מסמכים של סניף הארגון בארץ לאנגלית.

הימים חלפו וחברי המפלגה שעמדו בקשר עם השובתים וחששו לשלומם פנו להסתדרות הרפואית כדי שזו תוציא משלחת רופאים שתבדוק את מצב השובתים ותפנה לנציב העליון הבריטי בבקשה לשקול לחיוב מענה לתביעות השובתים ביניהם יחס מיוחד לאסירים הפוליטיים. יו”ר ההסתדרות הרפואית סרב להיפגש עם לוביץ’ וראשי הארגון הסכימו לפרסם הודעה המביעה חשש לבריאותם של השובתים. ההפגנות שנערכו בירושלים ובת”א הגיעו לרבים ועוררו הדים בארץ וטיפחו דעת קהל חיובית כלפי המפלגה ונגד השלטונות הבריטים.

בזמן שביתת הרעב, בריאותו של מרדכי ביליצקי הדרדרה, הוא שוחרר מהכלא ואושפז בבית חולים, הודות לאשתו שהייתה אחות במקצועה הוא ניצל והתאושש והאסירה הפוליטית הצנומה עסיסקה רוסהייט ששבתה רעב נישאה על ידי חברים לבית המשפט ושם השופט שחרר אותה.

רות לוביץ’ כתבה בספרה “בחרתי לחיות במאבק” מ-1985: “19 יום ארכה השביתה עם סיומה ישבו החברים תשושים. נראינו כמו צללים של עצמנו, אך היינו מאושרים. חברינו בכלא נתגלו כגיבורים ואנו בחוץ הוכחנו כי יש ביכולתנו להרחיב את השפעת המפלגה”. על אף שלא כל דרישות השובתים נענו, המפלגה אסרה על המשך השביתה, שלטונות המנדט ויתרו על היחס הנוקשה כלפי האסירים הפוליטיים ומאז ולאורך כל שנות המנדט ניתן להם יחס מיוחד