הסדרה ‘מדורת השבטים’ מייצגת את השטחיות והשמרנות של שיח הזהויות

בתאגיד השידור הציבורי “כאן” עלתה לאחרונה סדרה דוקומנטרית רחבת היקף בשם “מדורת השבטים”. בדומה לסדרות ולסרטים דוקומנטריים אחרים בנושאים פוליטיים וחברתיים מהשנים האחרונות, נקודת הפתיחה של הסדרה היא החתימה על הסכם אוסלו בשנת 1993.

הסדרה של דוקי דרור ונפתלי גליקסברג, המתמקדת בגיוון ובייצוג, מציגה שלל מרואיינים מה”שבטים” השונים המרכיבים את החברה בישראל. לדוגמא, פולי ברונשטיין, מנכ”לית “יוזמת המאה”, מייצגת בסדרה את מחנה המרכז-שמאל; אופיר טובול מהארגון “תור הזהב” מייצג את “השבט” הימני-מזרחי-מסורתי; ומייסם ג’לג’ולי, חברת חד”ש ולשעבר יו”ר נעמ”ת במרחב השולש הדרומי, מייצגת את “השבט הערבי”. הגישה הדוגלת בגיוון ובייצוג חברתי מנסה לשזור את הפרשנויות של השבטים השונים לסיפור ישראלי מורכב, המביא לידי ביטוי את כל הצדדים המעורבים. התוצאה היא ניתוח נרטיבי המתעלם מהמאבק המעמדי והמנותק מיחסי הכוח. לפי גישה זו, כל הצדדים שווים ולכל צד פרשנות ששווה בערכה לפרשנות של השבט האחר. במקום מאבקים פוליטיים וחברתיים יש רק נרטיבים מתחרים ומאבק על הפרשנות.

מאז “נאום השבטים” של הנשיא לשעבר רובי ריבלין ב-2015, המוזכר בסדרה כרגע מכונן, רווח הניתוח של החברה הישראלית בגישת “השבטים”, המבכה את אובדן הקונצנזוס וכללי המשחק המשותפים בציבוריות הישראלית. המצדדים בגישה זו דוגלים בחתירה מתמדת להסכמה, תוך רידוד מחלוקות והתעלמות ממאבקים פוליטיים קונקרטיים. סוגיות פוליטיות כמו הכיבוש, אי-השוויון, האפליה העדתית, העוני והניצול הקפיטליסטי מתוארות כנקודות מחלוקת בין השבטים השונים, שהמפריד ביניהם הוא גבול אתני-תרבותי מדומיין, המשטיח אף את ההבדלים שבתוך “השבטים” ומזהה בטעות בין מוצא לבין עמדות פוליטיות. צופה העוקב אחר הראיונות ומאזין לפרשנויות השונות שמציגה הסדרה מקבל “תמונה מלאה”, אך נותר ללא פתרון פוליטי או ניתוח מעמיק יותר של המציאות, מלבד הסכמה כי “צריך לשמוע את כל הצדדים”.

דפני ליף מרואיינת בסדרה על תקן גיבורה טרגית, שניסתה לחולל שינוי חוצה מגזרים שעלה בתוהו. החלק המנתח את המחאה החברתית של קיץ 2011 הוא רגע של הפוגה מהניתוח השבטי. אך זה חוזר כמה דקות לאחר מכן כאשר טובול מ”תור הזהב” מכריז כי בני השבט המזרחי-מסורתי לא “חלמו” בכלל להשתתף במחאה החברתית של המפא”יניקים, שרוחם מרחפת מעליה. הניתוח השבטי של המחאה החברתית של 2011 מתעלם באופן מכוון מהאופי המעמדי של המאבק ומהיקפו הגיאוגרפי הנרחב – מקריית שמונה ועד אילת. אפילו טובול מספר כי ניסה להקים מאהל מחאה בשכונת נווה שאנן בת”א, בה חיים לתפיסתו “בני השבט” שלו.

עד סוף שנות ה-90 רווחו בסוציולוגיה הישראלית ניתוחים של החברה בראי יחסי הכוח. סוציולוגים כברוך קימרלינג ז”ל, אורי רם, לב גרינברג ואורי בן אליעזר התייחסו לשליטה של ישראל בפלסטינים ושל בעלי ההון בעובדים, ולא פעם קשרו בין הדברים. מאז נזנחה גישה זו כמעט לחלוטין והוחלפה בגישה א-פוליטית של סוציולוגים פופולריים כמו ניסים מזרחי וניסים ליאון. אלה בוחנים את הסכסוכים והמחלוקות הפוליטיים בחברה הישראלית בגישה המכונה רב-תרבותית. הסדרה “מדורת השבטים” מושפעת ללא-ספק משינוי זה.

שם הסדרה מתכתב עם מונח פופולרי מלימודי תקשורת – “מדורת השבט”. בעבר נתפס הערוץ הראשון כמעצב המרכזי של דעת הקהל בישראל, אך בראשית שנות ה-2000 החליפו אותו במידה מסוימת ערוץ 12 והיומון “ידיעות אחרונות”. אלה קיבלו בהדרגה דימוי של אויבים לכאורה של השבט “הימני-פופוליסטי”, שהקים לעצמו את העיתון “ישראל היום” (2007) ואת ערוץ 14 בטלוויזיה (2014). במציאות, כלי תקשורת אלה הם מאמץ פוליטי ממומן של בעלי ההון אדלסון (קודם שלדון, כיום מרים) ומירילשוילי, המקדמים את האינטרסים שלהם ולא את “מהפך הייצוג” של שבט כזה או אחר. זו דוגמא נוספת לכישלון של תזת השבטים, שגם בשמאל יש מי שמתפתים לאמצה.

אלה המלהגים ללא סוף על “שבר בעם” ועל המחלוקות הקורעות את החברה אינם מעוניינים במציאת פתרונות. הקריאה לצמצום החיכוך והמאבקים הפוליטיים אינה אלא שמרנות בתחפושת. מטרתה – לבלום את הקידמה ואת החתירה לצדק ולהקפיא את המצב הקיים. אז מה יועילו לנו עוד סדרה ועוד סדרה שמגיעות למסקנה דומה?

בעבר שידר הערוץ הראשון מפעם לפעם סדרות וכתבות נוקבות, שלא התביישו להציג את פרשנות מעמיקה וביקורת פוליטית. מוטב לתאגיד השידור “כאן” לא לחשוש מן השלטון, לוותר על פוליטיקת הזהויות ולהשתמש בכליו התקשורתיים לתועלת צופיו הישראלים והפלסטינים.

זוהר אלון