ע’סאן כנפאני: אידיאולוג וסופר הגלות הפלסטינית

ספרו של העיתונאי דני רובינשטיין “מדוע לא דפקתם על דפנות המכלית?” (ידיעות ספרים, 2022, 347 עמ’) מוקדש לתיאור חייו ומותו הטראגי של הסופר והעיתונאי הפלסטיני ע’סאן כנפאני (1972-1936). כותרת הספר היא ציטוט מספרו של כנפאני “גברים בשמש” (1962). רובינשטיין בחר בה שלא במקרה: היא נועדה להרחיק את כנפאני היוצר מכנפאני המנהיג הפוליטי וחברו הקרוב של ג’ורג’ חבש, עמו שיתף פעולה בהנהגת החזית העממית לשחרור פלסטין.

בהקדמה הקצרה לספר, מסביר רובינשטיין את המניע לכתיבתו: “קולו של ע’סאן כנפאני עודו מהדהד בעולם הערבי ובעולם הפלסטיני. אולי אין צורך להבין את שני העולמות הללו לעומק, אך לספר עליהם ולהכיר אותם – צריך”. טענה זו אינה משכנעת, ורובינשטיין לא מצליח להסביר בספרו, מדוע חיוני לחשוף את דמותו של כנפאני בפני הציבור הישראלי.

מחנך, עיתונאי, סופר ומנהיג

הספר נפתח בתיאור פיצוץ מכוניתו של כנפאני  ב-8 ביולי 1972, שעה שעשה הסופר את דרכו למשרדי השבועון “אל-הדף”, ביטאון החזית העממית, אותו ערך. רובינשטיין נזהר שלא להאשים במפורש את ישראל בהתנקשות: “רוב הפרשנים הסבירו כי ע’סאן כנפאני נהרג כתגמול ישראלי על פעולת הטרור שביצעו שלושת אנשי ‘הצבא האדום היפני’ בלוד”.  הוא ממשיך בהסתייגותו ומציין, כי “במשך עשרות השנים שחלפו, איש לא לקח אחריות על ההתנקשות בע’סאן כנפאני”.

חציו הראשון של הספר מוקדש לביוגרפיה של כנפאני. מהלכו מתחיל בתיאור ימי ילדותו של הסופר ביפו, בירתה הכלכלית שוקקת החיים של פלסטין בתקופת המנדט, וממשיך בתיאור גירוש משפחתו לדמשק במלחמת 1948.

 ב-1957 הגיע כנפאני לכווית, שם עבד כמורה בקרב ילדי האוכלוסייה הפלסטינית רחבת ההיקף שהיגרה לשם. ב-1960 פגש לראשונה את ג’ורג’ חבש, והיה ל”חבר נאמן בתנועת הלאומיים הערבים”. חבש שכנע אותו לעזוב את כווית ו-ל”הסתנן” לביירות. זאת במטרה להשתלב בעבודה העיתונאית והספרותית של ביטאון התנועה “אל-חוריה”.

היסטוריה עקובה מדם

בתחילת שנות ה-60 התגבשה בקרב תנועת הלאומיים הערבים קבוצת מנהיגים צעירים אותה הובילו נאיף חואתמה, מחסן אברהים ומוחמד כשלי. אלה אימצו קו אידיאולוגי לאומי סוציאליסטי נאצריסטי, אשר אתגר את הנהגת התנועה הוותיקה בהובלת ג’ורג’ חבש, האני אל-הינדי וודיע חדד. אלה, מצדם, היו מחויבים לשמר את הייחוד הפלסטיני של התנועה.

לדברי רובינשטיין, כנפאני הושפע מהתפתחויות אלה וביטא אותן ביצירתו: “הנושא הפלסטיני עומד במרכז כל הנובלות והרומנים שחיבר כנפאני”. תבוסת הצבאות הערביים במלחמת 1967 הנחילה מכה קשה ללאומיים הערבים. כגודל האמונה בנאצריזם, כך הייתה האכזבה והייאוש ממנו. לדברי רובינשטיין: “ערב המלחמה כתב כנפאני בסגנון מתלהם: ‘הכו בכוח באויב’. משהתבררו תוצאות המלחמה, הוא נותר המום”.

לאחר 1967, מסביר רובינשטיין, נטשו הלאומיים את הנאצריזם והקימו את החזית העממית לשחרור פלסטין. בהמשך, קבוצת הצעירים שצברה השפעה בקרב הארגון אימצה את האידאולוגיה המרקסיסטית-לניניסטית.

 בשנות ה-80 המשיך כנפאני לתפוס את ישראל כ”כלי שהאימפריאליזם המערבי נתן בידי העם היהודי להגשים את מאוויו” ו”כראש גשר המהווה סכנה היסטורית לאומה הערבית”. מול תפיסה זו, ממשיך רובינשטיין, “אנשיו של חוואתמה הקימו בתחילת 1969 את ‘החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין’ והיו הפלסטינים הראשונים שראו בפלסטין מדינה חילונית דמוקרטית, בה יוכלו היהודים לפתח את תרבותם”. בשני ראיונות שפורסמו ב-1970 אמר חוואתמה: “החזית לשחרור פלסטין מציעה פתרון אינטרנציונליסטי הן לשאלה הפלסטינית הן לזו הישראלית. המדינה החדשה תאמץ מבנה פדרציוני על פי הדגם הצ’כי או היוגוסלבי. העיקר הוא האופי המעמדי והתוכן החברתי”.

 רובינשטיין מציג את כנפאני כאיש ספר, כרציונליסט וכאידיאולוג. על כן, צפוי היה שיצטרף לקבוצת הצעירים שהקימה את החזית הדמוקרטית. אולם נראה כי הרגיש קודם-כל כסופר: הזדהותו העמוקה עם גורלם של הפלסטינים וחברותו האישית עם חבש גברו על החשיבה הרציונאליסטית בה דגלו חוואתמה וחבריו.

 כעורך “אל-הדף” וכדובר החזית העממית, לקח כנפאני אחריות מלאה על הפעולה הרצחנית של חולית “הצבא האדום” היפני בשדה התעופה בלוד במאי 1972. הריגתו, חודשיים לאחר מכן, לא נעלה את מעגל הדמים.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/114746