"אנתקאם" מאת אדם רז: נקמת הנינג'ה בגרסת 1948

ההיסטוריון והסופר אדם רז פרסם באחרונה את ״אנתקאם״ (הוצאת פרדס), חלק שני של הטרילוגיה ״זעם אצור״. ביקורת זו צריך לפתוח עם מעט תקינות הכרחית: אחרי 7 באוקטובר קשה לקורא ספר העוסק במעשי הרג אלימים במיוחד שהתרחשו בשטחו של קיבוץ לפני כשמונים שנה – על אודותיהם מפליא הספר לתאר באופן מצמית. אף על פי כן ולמרות זאת, בקריאת "אנתקאם" נחשף הקורא לעלילת פעולה היסטורית-פוליטית מהטובות שנכתבו באזורנו. לכן כדאי שחובבי המילה הכתובה יתגברו על הקושי הראשוני. הם יודו על כך, בחיוך. ומכאן לגילוי נאות חשוב: אם יש עוד עתיד לעולם הקולנוע העלילתי בארץ, הוא טמון בהפקתו של ״אנתקאם״ כסרט (בשני חלקים, ברור).

לו כותב שורות אלה לא היה נשבע לסיים את פועלו כבימאי וכמפיק, הוא היה משקיע בפרויקט זה את כל יכולותיו הקולנועיות. הסיבות לכך טובות. ב״אנתקאם״ יש כל מה שספר פעולה צריך: היסטוריה, פוליטיקה, סיפור מהודק אך מופרז-במידה, תשומת לב לפרטים החשובים באמת וכמובן – אלימות, אלימות בוטה, עסיסית, אלימות נוקמת, כזו שדפיה משפריצים עליך דם וחלקי פנים. כשקראתי אותו לראשונה, כקובץ שמסר לי הסופר לאחר פגישה קצרה, הרגשתי איך אני מתרגל על קצה לשוני את המילים שכבר הספקתי לשכוח מסרטי הקודמים – של כלי הנשק המוכרים המופיעים בו למכביר – ומדי כמה עמודים מזיז את פלג גופי העליון יחד עם הנינג׳ות. כאמור, מדובר בספר מעולה.

ציבור הקוראים שהגיע עד כאן כבר לא צריך לדעת עוד על מנת לרוץ לרכוש את הספר הזה. אולם לטובת הספקנים המעטים שנותרו בינינו, אתן עוד כמה מילים על ספר האקשן הפוליטי הטוב ביותר שנכתב בשפת הקודש.

רז, ההיסטוריון והסופר שמאחוריו כבר שורה ארוכה של יצירות חשובות: ״הביזה״ (2016, כרמל); "משטר היד הקשה" (2015, כרמל); "כפר קאסם" (2018, כרמל); "הדרך לשבעה באוקטובר" ו"הלקסיקון של הברוטליות" (2024 ו-2025, בהתאמה, פרדס), הוציא תחת ידו יצירה ספרותית המביאה לשיא חדש את עיסוקו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הפעם לא מדובר בניתוח חדשני לאירוע מוכר, או בחשיפה של פן נוסף בגיבושו של המשטר הציוני, אלא בתיעוד ראשוני וחסר תקדים של אחת הפרשות ההיסטוריות הנסתרות בתולדות הסכסוך. באמצעות גישה נדירה למקורות ראשוניים (ובעיקר כישרון סיפורי נדיר), מביא רז לקורא העברית את קורותיה של כנופיית נינג׳ה (!) פלסטינית ואת נקמתה בנכבה, בגירוש ובנישול של 1948.

הספר טווה ביד אמן את עלילת הקמתה של כנופיית לוחמי הנינג׳ה הפלסטינית בידי לוחם נינג׳ה שחונך ואומן לאורך שנים במנזר יפני. התיאורים המעמיקים והדיוק בפרטים השונים מאפשרים לנו כניסה  לעולמו של הנינג׳ה  ולא פחות מכך – לפועלם של הנינג׳ות בישראל-פלסטין של אמצע המאה העשרים. ״אנתקאם״ חושף בכך פרשת נקמה מרתקת שנעלמה מדפי ההיסטוריה, וזו זוכה סוף-סוף למקומה הראוי במרחב הספרותי שבין הירדן לים.

כאן מן הראוי להסב את המבט מהנרטיב ההיסטורי, שעל אף חשיבותו מעמדו משני לתיאורי הקרבות (או שמא – מעשי השחיטה והטבח) של הנינג׳ות. כהיסטוריון, אדם רז לא חוסך מהקורא את התיאורים של כלי הנשק השונים, את אופני ההתגנבות וההסוואה, את תנועות הקרב – הבעיטות, הלחיצות, האגרופים, החניקות. אבל יותר מכל הוא מפליא לתאר את מעשי האלימות עצמם: פגיעות מדויקות של שוריקנים, שימוש על-אנושי בקטאנה (חרב יפנית) וקאמה-יארי (כידון לחימה דו ראשי) וכן כמויות מדויקות של דם. הודות לכל אלה ועוד הטקסט מותח, מרגש ועוצר נשימה מאין כמוהו. קשה לקרוא על הרג מסיבי של ישראלים בידי פלסטינים לאחר 7 באוקטובר. אולם העלילה של "אנתקאם" לא תאפשר להניח את הספר מהידיים ואף תעלה אחת לכמה עמודים חיוך (ואפילו צחוק) על הפנים. אכן "אנתקאם" מביא את כל פרטי הפרשה ההיסטורית ואינו חוסך מהקורא את הקרב המכריע של כנופיית הנינג׳ה הפלסטינית, זה שישנה, ניתן להניח, את ההיסטוריוגרפיה הצבאית של המרחב.

ראוי לציין ש"אנתקאם" אינו רק ספר מתח-אקשן-היסטורי מדהים. בחלקים שונים של הספר – שאדם רז שוזר כאתנחתאות מהעלילה המרכזית – צועד הקורא במסע המחקר והכתיבה עצמו. הקורא פוגש דמויות שליוו את תהליך הכתיבה וסייעו בחשיפת החומרים הראשוניים שטרם יצאו ממרתפי הארכיונים והעניקו השראה (או יצרו אתגרים אישיים מורכבים).

בסיכום, "אנתקאם" הוא כנראה הספר המגניב ביותר שתקראו בשנים הקרובות. אל מול ההשוואה המתבקשת, הספר הולם באופן מושלם את ״תקופת הנס״ בה אנו חיים בכך שהוא מאפשר הפוגה הו-כה-הכרחית מהאלימות הג׳נוסיידית הנוכחית בימינו באמצעות מרחץ דמים אחר, מרתק בהרבה.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/122399/