ישראל היא מדינה פוסט טראומטית: ראיון עם מחברת הרומן ‘חיילת’

פאולינה טוכשניידר, עורכת וידיאו בתוכנית “המקור” ומחברת הרומן “חיילת” שראה אור לאחרונה (ינואר 2022) בהוצאת “תשע נשמות” התראיינה ל”זו הדרך”. גיבורת הרומן היא חיילת החושפת את הסכנות הצבאיות האורבות לה במונולוג חד. להלן הריאיון:

מה חווית בשירות הצבאי שלך? האם החוויה זלגה לרומן?

הספר כתוב בחלקו כעדות אישית וחלק ממנו בדיוני, אבל הוא לא רומן אוטוביוגרפי. כללתי בו בין היתר אירועים שהתרחשו. שמתי לב שהרבה אנשים שלא התגייסו אהבו אותו, כי הוא מספק הצצה למה שקורה בתוך המערכת. אבל היו גם הרבה אנשים שאמרו לי: “החזרת אותי 20 שנים אחורה”, כי הרומן הזכיר להם את השירות הצבאי שלהם.

את חושבת שבני נוער לקראת הגיוס יודעים למה הם נכנסים?

מצד אחד, אנחנו מגדלים את הנוער על תרבות הגיוס ומטפחים את המיליטנטיות האופפת את החברה הישראלית. מצד שני, אני סבורה שעם הזמן מתגבשים קולות שמוסרים עדות אמתית על מה שקורה בצבא. אני לא יודעת מה בני נוער חושבים על האפשרות שלא להתגייס – זה עדיין טאבו.

מה היית אומרת לבני נוער העומדים בפני גיוס?

אין לי מסר חד משמעי. כשאתה חי במקום כמו ישראל, בין אם אתה אוהב זאת או לא, הצבא הוא חלק משמעותי מהחיים. אני התגייסתי מתוך סקרנות, רציתי לקחת חלק בחוויה שכולם מדברים עליה וזוכרים אותה. הכרתי בכך שהצבא משפיע על כולנו, וזה בא לביטוי בדברים רבים. יש לי ביקורת, ורציתי לספר אותה לאחר שחוויתי את הצבא מבפנים. הסקרנות גוברת אצלי על הכל.  מי שרוצה להבין משהו על ה”ישראליות” ימצא אותה בשיאה בצבא.

מי ה”חיילת” בספר?

החיילת היא בת נוער טיפוסית, וכל רצונה להיות כזו. היא רוצה לצאת למסיבות, לשתות וודקה וללכת לים. אלא שפתאום מגיע הגוף הצבאי שמשתלט ולוקח עליה בעלות לגמרי. לכן המוטיב הפיסי והגופני חזק מאוד ברומן. כללתי בו תיאורים רבים של הפרשות ופלישה לפרטיות – הצבא כולל אלמנט חזק מאוד של חדירה. מהרגע שאת נכנסת לשורותיו את נאלצת לשהות עם שש בנות בחדר, והן עושות לידך הכל. הפולשניות הזו היא חוויה זרה לרובנו, למעט מי שגדל במשפחה מרובת ילדים.

חיילות מתגייסות רבות “מורעלות”, אך גיבורת הרומן שונה מהן…

נכון, היא קצת חיצונית לחוויה הנורמטיבית של הגיוס. היא בעצם טיפוס שלא היה בתנועת נוער או בצופים, ולכן נכנס לשוק בהכרות עם הצבא. החוויה שהספר מתאר היא של אדם שלא מזדרז לקשור קשרים או להתחבר עם הסביבה. הספר מטיל זרקור על אלה שאצלם החוויה הקולקטיבית אינה דבר טבעי.

אלה אנשים שאינם סרבני גיוס מצד אחד, אך גם לא סיימו את השירות הצבאי מצד שני…

בדיוק. רציתי לתת קול לאלה שאינם “גיבורי ישראל” מצד אחד, ולאלה שאינם מבטאים אידיאולוגיה סדורה ונכנסים לכלא מצד שני. כאשר הצבא מגייס את כולם נוצרת בעיה. ייתכן שאפשר להחזיק את רוב בני הנוער בצבא בעת שלום, אך מה קורה כאשר פורצת מלחמה? מה תבחר דמות כמו זו שברומן לעשות? האם היא תסכים לסכן את חייה? זו שאלה מעניינת בעיניי.

מה הביא אותך לחבר את הרומן?

מצד אחד, רציתי לזקק חוויה של דמות שמנסה לשרוד את השירות הצבאי, אך מבלי להשתמש בשיח הפוליטי המוכר והשחוק. לא רציתי לספר את “הסיפור הגדול” של הימין והשמאל, משום שלטעמי כבר נאמר המון בפרספקטיבה זו.  מצד שני, לא הרבה ניסו להעניק לקורא חוויה אישית של השירות הצבאי. ניסיתי לבטא אותה באופן טהור ובטקסט מאוד מצומצם. הספר עוסק באינדיבידואל שנכנס לתוך המערכת הצבאית, אך מסופר מפי ילדה בת 18: מה היא מבינה? הבורות שלה מופגנת במהלך העלילה וזה מהלך מכוון.

כיצד היה נראה ספר המשך? 

שאלה טובה. אני חושבת שהחיילת, כמו הרבה אזרחים שמשתחררים מהצבא, תמשיך את חייה עם שריטות מסוימות. הרבה נשים אמרו לי שהן הזדהו עם החוויה שהרומן מציג – טראומה דווקא מדברים בנאליים בצבא. אנחנו רגילים לשמוע את סיפורי הגבורה והמוות, ואלה הדימויים שמשייכים בדרך כלל לטראומה מהשירות הצבאי. אך כאשר אתה נשרט מחוויה טראומטית יומיומית, זה במובן מסוים נושא שאפילו קשה יותר להתעמת איתו – רובנו פשוט ממשיכים הלאה. אני חושבת שישראל היא מדינה פוסט טראומתית.