“חלב החלומות”: רטרוספקטיבה, מוטציה ופלואידיות בביאנלה ה-59 בוונציה

    ב-27 בנובמבר תינעל הביאנלה ה-59 של ונציה – תערוכת ענק דו-שנתית לאמנות עכשווית בינלאומית, המקבצת את מיטב יצירות האמניות והאמנים מרחבי העולם. תערוכת האמנות הבינלאומית בביאנלה מוצגת השנה תחת הכותרת “חלב החלומות” – מונח שטבעה האמנית הסוריאליסטית לאונורה קרינגטון. המונח מתאר עולם קסום ופלואידי בו מציאות ודמיון מתחלפים ללא הרף. התערוכות המרכיבות את הביאנלה פרושות ברחבי ונציה, ומתמקדות בשני מתחמי ענק במזרח העיר. הביאנלה מציגה אינספור תערוכות בתחומים שונים לרבות ציור, פיסול, צילום, וידאו, עיצוב, תקשורת חזותית ועוד.

    השנה הוקדשה הביאנלה לקידום קול נשי, דבר שבא לביטוי בהרכב האמניות והאמנים המציגים בה. מתוך 213 אמניות ואמנים, כ-90% הן נשים. האוצרת הראשית של הביאנלה, ססיליה אלמני הבהירה: “בפעם הראשונה מאז נוסדה לפני 127 שנה, תציג הביאנלה רוב נשי ומגדר נון-קונפורמי של אמניות ואמנים. מטרת הבחירה – לשקף קהילה אמנותית בינלאומית רוויה תסיסה יצירתית, החושבת מחדש על תפקידו של האדם באמנות”.

    השנה ביקרתי בביאנלה בפעם הראשונה, ואבקש לחלוק כאן רשמים מהתערוכות ומהעבודות שהותירו בי חותם.

הביתן הגרמני – ארכיאולוגיה של זיכרון קולקטיבי

    נוסף לתערוכות המוצגות בשני הבניינים המרכזיים, משלבת הביאנלה תערוכות בעשרות ביתנים ה”שמורים” למדינות שונות. תערוכתה של האמנית הגרמנייה מריה אייכהורן היא פרויקט העושה שימוש במרכיב אחד בלבד – הביתן הגרמני עצמו. בכניסה לחלל הביתן מבחין המבקר במספר מקומות בהן חשפה האמנית את הלבנים המרכיבים את קירותיו, ובמרכז החלל פערה כמה בורות המספקות מבט ליסודותיו.

    רעיון פשוט זה מקבל משמעות מאלפת בהתחשב בהיסטוריה של הביתן: הוא הוקם בשנת 1909, תחילה תחת השם “הביתן הבווארי” (זאת בהתייחס לצורת הבנייה שאפיינה אותו); וב-1912 שונה שמו לבניין הגרמני. בשנת 1938 הורה אדולף היטלר להקים בניין חדש, אשר ישקף את האסתטיקה הנאצית. אולם במקום להחריב את הקיים, החליטו הנאצים להקים את הבניין החדש באותו המקום, תוך “בליעה” של המבנה הישן. בניין זה נותר עומד עד היום, והוא משמש להצגתן של התערוכות הגרמניות מאז.

     שימור הבניין שעיצבו הנאצים עוררה כמובן מחלוקות רבות. היו שקראו להרוס את הבניין כליל, בעוד שאחרים טענו כי מעשה זה יחתור תחת זיכרון זוועות מעשי הנאצים. בחשיפת היסודות ומרכיבי הבנייה המקוריים של הבניין הבווארי מצאה אייכהורן איזון מושלם בין הרס לזיכרון. “פציעת” הבניין מתורגמת לאקט של שחרור, גם אם זמני, של גלגולו הקודם. בכך היא העניקה למבקרים הזדמנות חד פעמית ואף מרגשת להתנסות באופן בלתי אמצעי בהיסטוריה של הביתן, ובפרקה הטעון והמדמם ביותר של ההיסטוריה הגרמנית.

האמניות שלא זכו להציג – רטרוספקטיבה נשית כתיקון

    אחת התערוכות הממחישות בצורה הטובה ביותר את הקו שניסתה אלמני לעצב היא זו של לביניה שולץ (1896 – 1924) ושל וולטר הולדט (1899- 1924), זוג רקדנים אקספרסיוניסטיים שפעל ברפובליקת וויימאר. בעוד שהתערוכות המציגות בביאנלה הן ברובן עכשוויות, חלקן מוקדש לרטרוספקטיבה ולגילוי מחדש של יוצרות ויוצרים. כך מקבלת הבאת הקול הנשי לקדמת הבמה רובד נוסף – אמניות ואמנים ששמם לא נחרט בקורות האמנות המודרנית זוכים להציג (אמנם באיחור) בבמה הגדולה ביותר.

התערוכה משלבת מיצבים, צילומים וסקיצות של התחפושות שעיצבה שולץ עבור מופעי הריקוד האקספרסיוניסטיים שהפיקה בין 1919 ועד להתאבדותה ב-1924. שולץ יצרה סדרה של תלבושות פנטסטיות המשלבות בין קוביזם ופוטוריזם, סגנונות  שביצעו מהפכה בעולם האמנות באותה תקופה. התלבושות המקוריות מוצגות בתערוכה ומשלבות בין אלמנטים מעולם החי לבין אלמנטים מהמדע הבדיוני ואף מהאמנות הקלסיציסטית.

ההיררכיה הנסתרת שבמרחב הבטוח

    תערוכת הצילום של האמנית הפולנייה יואנה פיוטרובסקה מתארת סיטואציות שונות בבימויה. האמנית ביקשה מאנשים שונים  בקשה זהה – ליצור סצנה של מחסה (Shelter) מהעצמים, מהחפצים ומהרהיטים הנמצאים בביתם. התוצאות השונות שתיעדה פיוטרובסקה הרכיבו מכלול מרתק של פרספקטיבות אנושיות המספקות תשובות שונות לשאלה: האם מרחב בטוח אמיתי הוא מן האפשר, ומהן השפעותיו על ההתנהגות האנושית?

    המשתתפות והמשתתפים בפרויקט סיפקו פרשנויות שונות ומרתקות למשימה שנתנה להם היוצרת. אחת התמונות מתעדת אישה שוכבת על גבי מזרן המונח על הקרקע. שערה מוטל על רצפת הפרקט, ויתר גופה מכוסה במלואו בערימה גסה של שמיכות, מצעים וכריות שאספה מביתה. משחק מעניין זה בין “מבצר כריות” ילדותי לבין סיטואציה שגרתית של שינה בבית, יוצר דימוי חזק של חנק ופאניקה. העצמים הרכים מוצאים מהקשרם כאשר הם “קוברים” תחתם את המשתתפת, המסתכלת על התקרה במבט המשדר חוסר אונים ושלווה בעת ובעונה אחת.

    צילום נוסף מתאר זוג גברים על מיטה. האחד מתרומם על מרפקיו משכיבת בטן. השני יושב לידו, מביט בו ומניח את ידו בין לחיו לבין כתפו כאשר ידו פתוחה למחצה ברכות כמו במחוות ליטוף. האלמנט החודר לצופה בצילום הוא שתי הבעות הפנים השונות של המשתתפים. הגבר השכוב מביט הצידה ופוקח את עיניו, כמו מנסה להבין היכן הוא נמצא לאחר התעוררות מחלום עמוק. הגבר השני, לעומתו, מישיר אל חברו מבט צלול וחד. הטשטוש הדיסאסוציאטיבי בו נתון הגבר המתעורר מעלה תהיות לגבי מניעיו של הגבר המביט בו. האם צפה בו בשנתו? האם בא להעירו? התשובה כמובן נתונה לפרשנות, אולם תחושת הכוח וההיררכיה שמשרה הצילום בלתי נמנעת.

הביתן הדני – מפגש בין היפר-ריאליזם לסוריאליזם

    כבר בעומדי במפתן הביתן הדני, לא יכולתי שלא לחוש תחושה מטרידה. המבנה הצהוב והארוך התחפש למעין חווה חקלאית, כאשר מחוץ לו ובתוכו פוזרו ערימות חציר, כלי עבודה, ומעין גושים משונים הדומים לגושי בשר נא או לירקות שורש גדולים.

    בכניסה למבנה עצמו מתעמת המבקר עם דימוי פנטסטי התוקף אותו מיד. פנים המבנה מתאר סצנה משפחתית: זוג קנטאורים (דמות מן המיתולוגיה היוונית אשר פלג גופה העליון הוא אנושי ופלג גופה התחתון הוא של סוס) הנתון בשני רגעים דרמטיים שונים. הנקבה – שרויה על הארץ, מוקפת ערימות חציר ויולדת (יוצא מחלציה גוש גרוטסקי המתכתב עם יתר הגושים המפוזרים בביתן ומחוץ לו). הזכר הנמצא בחדר הנגדי – תלוי מת לאחר התאבדות.

    השתלשלות האירועים עד לרגע המתואר נותרת עלומה, אך המסתורין שמאחורי הסצנה מוסיף לחוויה המטלטלת את המבקר מהרגע בו הוא נכנס לביתן. האמן הופה איסולוטו עיצב את שתי הדמויות בסגנון היפר-ריאליסטי המקשה להבחין באופן מידי כי הדמויות אינם אמיתיות. המציאותיות והדקדקנות בה פיסל האמן את הדמויות הודגשה כדי להעצים את חווית הפלישה של המבקר לרגע האינטימי, ויש בה אף כדי להפחידו ולהרתיעו. החדירה למצב הפגיע וחסר האונים של הדמויות מערערת עוד יותר את מושג ה”בית” אליו הוא נכנס. המרחב המסמל את המוכר והבטוח הופך מרחב בלהות מנוכר בו מציאות ודמיון מתערבבים.

אורגניזמים, מוטציות וכוכבים הקורסים לתוך עצמם

    לדברי אוצרת הביאנלה אלמני, היא היססה לשלב קטעי וידאו בתערוכה הבינלאומית הנוכחית. מגפת הקורונה אשר השתוללה במהלך השנתיים האחרונות נתנה את אותותיה במיוחד בעולם האמנות: המוזיאונים, בתי הקולנוע ויתר המרחבים המציגים אמנות נסגרו. התחום ששיגשג כתוצאה מכך היה אמנות הווידאו, אשר צפייה בו אינה דורשת ביקור במוזיאון. לכן, הסבירה אלמני, לא הרבתה לשלב בביאנלה הנוכחית יצירות וידאו-ארט העומדות בפני עצמן.

    בשל סיבה זו בדיוק, כל עבודת וידאו שמצאה בכל זאת את דרכה לתערוכה הבינלאומית צריכה הייתה להצדיק את מקומה. אני סבור כי יצירתן המשותפת של שלוש האמניות הליטאיות אגל בוטביטיט, מריה אולשאוסקאיט ויוליה סטפונאיטיט עשתה מעל ומעבר לכך. היצירה הנקראת “שירים מהקומפוסט: גופים במוטציה, כוכבים קורסים לתוך עצמם” מציגה קבוצת נערים ונערות הנודדת ברחבי הנוף הפראי של ליטא – היערות ודיונות החול המובילות אל הים.

    במבט ראשון נראית הקבוצה כאסופה אידיאלית של בני נוער – יפי תואר ולבושים בסגנון העכשווי ביותר. אלא שהחזות האידיאלית עוברת הזרה, כאשר חברי הקבוצה מתחילים לנוע יחדיו – לעיתים בהליכה איטית המשלבת צעדי מחול, לעיתים במעין זחילה במורד הדיונה, המסיבה לנערות ולנערים מעין חזות קדם-אבולוציונית.

    ניכר כי המוקד האמנותי העיקרי ביצירה הוא העמדתם ההצברית של הנערות והנערים המתרחקים ומתקרבים זה מזו לסירוגין: לעתים נראית נערה צועדת לבדה על ברכיה לאורך שפת הים, ולעיתים נראים הנערות והנערים מוטלים זו על זה בערימה בקרחת היער. ההעמדה הייחודית תורמת בין השאר לטשטוש הפערים הפיסיים והמגדריים בין הנערות והנערים. מוטיב זה מלווה את היצירה לאורכה ומספק כמה רגעים מרתקים ומשלהבים.

    האסתטיקה הייחודית המשלבת בין מודרני ופרה-היסטורי מעניקה ליצירה תחושה נבואית ופוסט-אפוקליפטית. כך, לפי שלוש היוצרות, יראו החיים על פני כדור הארץ לאחר השואה האקולוגית המסתמנת. לאחר האסון שימיטו בני האדם על הסביבה ובעיקר על עצמם, הם יגיחו מחדש כאורגניזמים חדשים ללא הבדלים פיסיים או מנטליים. היצירה מלווה בפסקול מקורי אשר משלב קריינות מפי אחת היוצרות, המדקלמת טקסט מדעי מתחום הביולוגיה. מכלול הדימויים מציג “לידה מחדש” של המין האנושי בתוך עולם ריק וחרב.