ספרו החדש של אורי ורטמן מקונן על אובדן הדרך של מפלגת העבודה וקריסתה

ספרו החדש של אורי ורטמן, נכדו של משה ורטמן שהיה ח"כ מטעם מפא"י ובמשך שנים רבות מראשי מועצת הפועלים בחיפה, חוקר במרכז לאסטרטגיה רבתי ישראל ומרצה באוניברסיטת דרום ויילס – "התרסקות: מפלגת העבודה 2024-1992" מתאר את תולדות מפלגת העבודה ב-30 השנים האחרונות. הספר הוא במידה ניכרת כתב קינה על אובדן מפלגה שסבו מילא בה תפקיד מרכזי. כך נכתב בפתח הדבר לספר: "סיפורה של מפלגת העבודה הוא אחד הסיפורים העצובים ביותר בפוליטיקה הישראלית".

המחבר שואל: "האם הסיבה לקריסת מפלגת העבודה אכן טמונה בהתמוטטותו של תהליך אוסלו, שהמפלגה הייתה מזוהה עמו? או אולי מפלגת העבודה קרסה מפני שהציבור הישראלי זז ימינה בדעותיו בעוד היא שברה שמאלה?". אך לדעתי הסיבה לקריסה איננה שהציבור זז ימינה בדעותיו אלא שמפלגות המרכז-שמאל התפרקו מערכיהן ומנכסיהן.

הספר מתחיל בימיה הטובים האחרונים של מפלגת העבודה, בבחירות 1992, אז זכתה בלא פחות מ-44 מנדטים (מספר לא יאמן של מנדטים בהשוואה לימינו). זאת 15 שנים לאחר שהתאוששה מההפסד הצורב בבחירות 1977 למפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין ואיבדה את בכורתה בפוליטיקה הישראלית. היו אלה ימיה הסוערים של ממשלת רבין השנייה שחוללו שינויים בחברה הישראלית אך הסתיימו ברצח רבין ובהפסד צורם בבחירות 1996. ממשלת נתניהו הראשונה קמה אז הודות ליתרון זעום על יריבו שמעון פרס. נתניהו, כזכור, לקח חלק בהסתה נגד רבין, אם כי כיום הוא מתנער מכך.

החלק הארי של הספר עוסק בדינמיקה הפנים-מפלגתית שהובילה לקריסתה ולהיעלמותה: קרבות פוליטיים מתוקשרים, תככים ומזימות. שמה של מפלגת העבודה הפך שם נרדף לסיאוב פוליטי ולסכינאות במידה רבה בגלל ראשיה. יו"רים רבים הובילו את מפלגת העבודה בין שנת 2000 עד לסופה של המפלגה ב-2024 עם הקמתה של מפלגת הדמוקרטים בראשות יאיר גולן. זו מחקה את מרצ והעבודה יחדיו. מדוע ראשי מפלגת העבודה היו כה פזיזים ונחרצים? נדמה כי יצר הנקמנות הכריע את המפלגה.

מפלגות המרכז לא הוכיחו את עצמן

קריסתה של מפלגת העבודה הייתה פנימית וחיצונית כאחת. העבודה התנתקה מהחברה הישראלית והחברה הישראלית התנתקה ממפלגה שאיבדה את דרכה המדינית והכלכלית. ניסיונותיה של העבודה להמציא עצמה מחדש עלו שוב ושוב בתוהו והציבור התרחק ממנה, או אולי נכון יותר לומר – מהדינמיקה הפנים-מפלגתית הרעילה. מנהיגיה התפזרו לכל עבר והקימו התארגנויות פוליטיות זעירות. חלקם עזבו את הפוליטיקה, ואחרים – כמו חיים רמון – הצטרפו לעליהום של נתניהו נגד מערכת המשפט. המפלגות היורשות – מפלגת עם אחד של עמיר פרץ שהוקמה ב-1999; מפלגת קדימה שקמה ב-2006; וסיעת עצמאות של אהוד ברק שהוקמה ב-2011 – לא הוכיחו את עצמן. גרוע מכך, הן הזיזו את המפה הפוליטית ימינה.

אם כך, שתיים מהסיבות העיקריות לקריסת העבודה הן: הכשלת תהליך אוסלו שחולק לשני חלקים (אוסלו א' ואוסלו ב') ונמתח על פני חמש שנים (מדינת פלסטין, לפי ההסכם, הייתה צריכה לקום בשנת 2000); והקמת מפלגות מרכז (קדימה ב-2006 ויש עתיד ב-2013), ששאבו ממנה מצביעים רבים. קסמן של מפלגות המרכז החדשות היה טשטוש אידיאולוגי והחלפת המנגנון המפלגתי הוותיק בניהול היי-טקי שמזוהה עם נתניהו וכולל סקרי דעת קהל רבים, כנסים פומפוזיים, הצהרות חלולות וקביעת הרשימות לכנסת בידי היו"ר ואנשיו. האין זה מזכיר את יאיר לפיד ונפתלי בנט מ"ברית האחים ?(2013) "

ספריו של הסוציולוג הישראלי לב גרינברג: "וההסתדרות מעל הכל" (1993) ו"שלום מדומיין שיח מלחמה" (2007), משלימים את החלק החסר בספרו של ורטמן. הם חושפים גורמים פוליטיים וכלכליים מוסדיים שגרמו לקריסתה הבלתי נמנעת של העבודה. בשל בחירתם האומללה של רבין ופרס בניאו-ליברליזם כלכלי ובשל הצהרותיו של אהוד ברק בדבר "אין פרטנר פלסטיני" הייתה העבודה לסרח עודף בפוליטיקה הישראלית. מפלגות המרכז החדשות שקמו מצאו זירה פוליטית זמינה. אותן מפלגות מרכז הקימו לא פעם ממשלות עם נתניהו וסייעו לו בחיזוק שלטונו המתמשך. מפלגות המרכז הן אלה שהובילו אותנו לממשלת נתניהו השישית הקיצונית והמופקרת ביותר מכל ממשלותיו, שהמיטה וממיטה אסונות רבים.

מפלגת העבודה ייצגה את הזרם המרכזי בחברה הישראלית מתקופת המנדט ועד שלהי שנות ה-70' של המאה שעברה. בשורות המפלגה היו בשעתו מאות פעילים ואנשי ציבור, אשר  רבים בחרו בה לכנסת, על אף עסקנותה הידועה לשמצה. למרות שלא הייתה מעודה מפלגה סוציאליסטית, כינתה עצמה "מפלגת פועלים". זו הייתה מפלגה ניצית בהיבט המדיני (מלחמות הכיבוש 1956 ו-1967). אמנם מנהיגיה רבין ופרס יזמו באופן מהוסס תהליך של שינוי מדיני, אך לזה לא היה המשך לאחר שרבין נרצח ב-1995.

משל להתפרקות מאידיאולוגיה

התרסקותה של מפלגת העבודה היא משל למפלגה שהתפרקה מאידיאולוגיה ומפוליטיקה סוציאל-דמוקרטית. לביקורת שמותח ורטמן על הפיכתה של העבודה למפלגת שמאל אין שחר. הניסיון של העבודה לדבר בשם מרכז פוליטי מדומיין הוא שהכשיל אותה שוב ושוב. העבודה טענה שהיא מבטאת מיינסטרים ישראלי, אך לא היו לה בו מוקדי כוח. הדיבור על מיינסטרים ישראלי התמצה בנוסטלגיה לעבר.

לא בכדי הייתה העבודה בשיאה בתחילת שנות ה-90' אז בחרה, אם כי בהיסוס, בפתרון שתי המדינות על אף איומים קשים מצד הימין. ממשלת רבין השנייה אף חתמה בשלב מסוים על הסכם פוליטי עם חד"ש. תהליך דומה ייתכן היום אם מפלגות שבאופוזיציה לממשלת הימין יובילו יחד תוכנית לסיום המלחמה ולהשכנת שלום.

הבעיה היא, בין היתר, שרבים במחנה הפוליטי ששמאלה לממשלה עסוקים במלנכוליה ובנוסטלגיה ולא בשינוי פני החברה הישראלית ובמאבק פוליטי-רעיוני עיקש ובהקמת התארגנויות פוליטיות חדשות שלטווח הארוך ישנו את החברה ואת המפה הפוליטית הישראלית. חייבים להפסיק את המלחמה, אך לא די בכך. חיוני לשכנע את הציבור בסיכוי שישנו  לפתרון שתי המדינות, ישראל ופלסטין. על מפלגת הדמוקרטים בראשות יאיר גולן להחליט אם פניה לשותפות עם מפלגות מרכז-ימין או עם מפלגות שוחרות שלום ושוויון.