שנה למותה של הפעילה הפמיניסטית וח”כית לשעבר מרשה פרידמן (רצ)

חברת הכנסת לשעבר מרשה פרידמן הלכה לעולמה היום לפני שנה בגיל 83. פרידמן הייתה פעילה פוליטית-חברתית שמאלית אמריקאית-ישראלית. היא כיהנה כחברת הכנסת מטעם סיעת רצ בכנסת השמינית, הייתה פעילה למען זכויות אדם, נחשבה לאחת מחלוצות הפמיניזם בארץ, וקידמה רבות את המודעות לאלימות בתוך המשפחה ולזכויות נשים. פרידמן הייתה גם חברת הכנסת הלסבית הגלויה היחידה.

פרידמן נולדה ב-1938 בניוארק שבניו ג’רזי. היא למדה לתואר ראשון באוניברסיטת בנינגטון והיא בוגרת תואר שני מאוניברסיטת ניו יורק. בשנות ה-60 עסקה פרידמן בפעילות חברתית בתנועה לזכויות השחורים ובתנועה הסוציאליסטים העצמאיים. בשנת 1969 הגיעה פרידמן לישראל והחלה ללמד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. בשנת 1972 ייסדה את התנועה לשחרור האישה ונבחרה לעמוד בראשה. משנת 1973 ועד 1975 פעלה בתנועה לזכויות האזרח – רצ.

כניסתה לכנסת הייתה לטענת פרידמן אירוע לא מתוכנן. שולמית אלוני, שעמדה אז בראש סיעת רצ, ביקשה תמיכה מצד פמיניסטיות בנושאים של זכויות אדם וזכויות נשים. פרידמן תמכה בה, והתבקשה על ידי אלוני למלא את המקום השלישי ברשימה. ב-1973, בעקבות מלחמת יום כיפור, זכתה רצ למספר קולות גדול מהמצופה. פרידמן נכנסה לכנסת השמינית, והייתה חברה בוועדת החינוך והתרבות.

במהלך הקדנציה התאחדה סיעת רצ (שבה היו חברים גם אלוני ובועז מואב) עם חבר הכנסת לובה אליאב לסיעה חדשה בשם יעד. מאוחר יותר פרשו אליאב ופרידמן והקימו את הסיעה הסוציאל-דמוקרטית, ואלוני ומואב שינו את שם סיעתם בחזרה לרצ.

במהלך כהונתה העלתה פרידמן לסדר היום נושאים חברתיים רבים שקשורים בעיקר לזכויות אדם, שעד אז נדחקו מסדר היום הציבורי וחלקם נחשבו לטאבו – אלימות נגד נשים, גילוי עריות, זנות בקרב נערות, מניעת סרטן השד, פיקוח הילודה, הזכות של נשים לבצע הפלה וזכויות הומוסקסואלים ולסביות. בנוסף עסקה בזכויות אדם וקראה להכרה בזכויות הלאומיות של פלסטינים בשטחים הכבושים. היא גם התנגדה נחרצות למכירות נשק החשאיות של ישראל למשטר האפרטהייד הגזעני בדרום אפריקה.
פרידמן זכורה בעיקר בזכות פעילותה בתחום אלימות נגד נשים במשפחה. ביולי 1976 יזמה את דיון המליאה הראשון בנושא הכאת נשים בידי בני זוגם, אך התגובות שזכתה להן היו בעיקר צחקוקים והתבדחויות מצד חברי הכנסת הגברים. בשנת 1977, לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, פרידמן הקימה את מפלגת הנשים, אך הרשימה לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה. לטענת פרידמן מטרתה הייתה “להשתמש במערכת הבחירות להפיץ מידע רב לציבור הנשים על מעמדן האמיתי בחברה הישראלית. על מטרה זאת כתבה פרידמן: “אין לי ספק שבכך הצלחנו”.

ב-1 בספטמבר 1977 פתחה פרידמן, יחד עם עוד ארבע נשים, את הארגון “נשים למען נשים” בחיפה. חודשיים לאחר מכן, ב-3 בנובמבר 1977 הן גם הקימו את המקלט לנשים מוכות הראשון בישראל. המקלט שכן בדירת חמישה חדרים בשכונת הדר הכרמל בחיפה. בשנת 1978 פלשו מייסדות הארגון, יחד עם נשים מוכות וילדיהן, למבנה נטוש בחיפה, מרווח יותר מאשר המקלט הראשון. פעולת פלישה זו בוצעה באופן פומבי ובליווי תקשורת, ונועדה בין היתר לעורר מודעות לנושא.

לקראת גיל 40, יצאה מהארון כלסבית, והפכה למעשה לחברת הכנסת הלסבית המוצהרת הראשונה בישראל. צעד זה היה חריג בישראל בשנות ה-70, ועד היום נותרה פרידמן חברת הכנסת הלסבית המוצהרת היחידה בישראל. ב-1981 עזבה פרדימן את ישראל ושבה לארה”ב, בה פעלה בארגונים נגד הכיבוש ולמען שלום ישראלי-פלסטיני. ארכיונה האישי הופקד באוניברסיטת ברנדייס בארה”ב ובו מסמכים רבים, ובהם על ראשית דרכה של התנועה הפמיניסטית בישראל, שנאספו בין 1968 ל-2016.