fbpx

טבח פועלי המלח בצ'ילה: ב-21 בדצמבר 1907 כוחות צבא צ'ילה טבחו בפועלי מלח שובתים

יום בהיסטוריה סוציאליסטית

ב-21 בדצמבר 1907 חיילי צבא צ'ילה ירו למוות באלפי פועלים שובתים ובני משפחותיהם בבית הספר סנטה מריה בעיר איקיקה בצפון המדינה הלטינו-אמריקאית. על פי ההערכות כ-3,000 בני אדם נרצחו. העובדים הועסקו במכרות המלחת ודרשו תוספות שכר ושיפור תנאי העבודה והבטיחות. זהו אירוע מכונן בתולדות מעמד העובדים הצ'יליאני.

מרבצי המלחת במדבר אטקמה בצפונה של צ'ילה בצפונה של צ'ילה היוו מקור מרכזי בהכנסות המדינה במחצית השנייה במחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הכרייה הייתה בידי חברות אמריקאיות ואירופיות – בייחוד בריטיות, שהעסיקו אלפי פועלים בתנאים ירודים. תמורת העבודה הקשה במכרות השתכרו הפועלים משכורות רעב, חיו במחנות של בקתות רעועות, והיו צפויים לענישה חמורה, כגון כליאה בסד בשמש במשך ימים שלמים.

שכרם לא שולם בכסף אלא אסימונים שנועדו לשימוש פנימי אשר תמורתם יכלו לרכוש רק מוצרים בסיסיים שסופקו להם בחנויות בבעלות מעסיקיהם ובמחירים מופקעים. בעקבות האינפלציה שפרצה ב-1906 ירד עוד יותר ערכם של המטבעות הפנימיים (שלא היה להם כל שימוש מחוץ למכרות, עד למצב שבו הרעב והמחסור בקרב הפועלים ומשפחותיהם הפכו בלתי נסבלים. ב-10 בדצמבר 1907 פתחו פועלי המכרה "סן לורנסו" בשביתה שהתפשטה תוך זמן קצר לשאר המכרות באזור אלטו סן אנטוניו. השביתה הינה המשך לשביתות כלליות שפרצו בעריה הגדולות של צ'ילה, ולפראיסו ב-1903 וסנטיאגו ב-1905.

כאשר נתקלו באטימות בעלי המכרות לדרישותיהם, הבינו השובתים כי על מנת שתביעותיהם יישמעו עליהם להתכנס באיקיקה ובה הנמל ליצוא מלחת. שיירות ארוכות של שובתים עם נשיהם וילדיהם צעדו במשך ימים. ההתכנסות עוררה את הצטרפותם של פועלים ממכרות נוספים לשביתה, ובעקבותיהם גם עובדי מגזרים אחרים. ראשוני השובתים הגיעו לפאתי איקיקה ב-16 בדצמבר ואלה שבאו בעקבותיהם התכנסו בחצר בית הספר "סנטה מריה" ובכיכר מנואל מונט במרכז העיר, ומנהיגיהם פנו לממשל לתווך ביניהם לבין המעסיקים במשא ומתן על דרישותיהם. אך בעלי המכרות סירבו לדון בעניין כל עוד הפועלים שובתים, ומנגד טענו השובתים כי אם ישובו למכרות יתעלמו המעסיקים מדרישותיהם.

במשך ימים ספורים התקבצו בבית הספר וסביבו למעלה מ-10 אלף שובתים ומשפחותיהם. ארגוני הפועלים של איקיקה שתחת הנהגה סוציאליסטית תמכו במאבק פועלי המכרות והצטרפו לשביתתם עד שהעיר הושבתה לחלוטין. נוכח זה התרכז בעיר כוח צבא וספינות חיל הים עגנו בקרבת מקום. ב-20 בדצמבר הכריז מושל המחוז, קרלוס איסטמן קירוגה, על מצב חירום ועוצר ולמחרת הורה לשובתים המכונסים בבית הספר סנטה מריה לעזוב את המקום. השובתים חששו מפני הפגזה מהים בעת שיהיו בדרך, ולכן סירבו להתפנות.

בשלב זה קיבל המפקד הבכיר של כוחות הצבא בעיר, הגנרל רוברטו סילבה רנארד, הוראה לפנות את המפגינים מהכיכר ומבית הספר, והקיף את האזור בחיילים. משהתמידו השובתים בסירובם להתפנות ללא משא ומתן על תביעותיהם, פתחו החיילים באש מקלעים לעברם וירו בשובתים, בילדים ובנשים. צבא צ'ילה לא פרסם נתונים על מספר הנרצחים אך על פי מקורות בתנועת הפועלים מספר ההרוגים היה רב בהרבה, והגיע לכ-3,600, מתוכם כ-40% צ'יליאנים והשאר פרואנים ובוליביאנים. על מנת לטשטש את היקף הטבח, הרשויות בצ'ילה לא הנפיקו תעודת פטירה לקורבנות, וגופותיהם נקברו כולן בקבר אחים באיקיקה.

רק ב-2007, בעת ציון 100 שנה לטבח השובתים הורתה ממשלת צ'ילה להוציא את השרידים ולהביאם לקבורה הולמת והקמת אנדרטה לזכרם. המנהיג הקומוניסטי והסופר הצ'יליאני נודע, ולודיה טייטלבוים, פרסם ב-1952 את הרומן "בני מכרות המלחת" שהיה לרב מכר במשך שנים רבות ובו סיפורה של השביתה וקורותיו של מעמד העובדים בצפון המדינה.

בתמונה: פועלי מלח ב-1907 בצ'ילה

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן