ג’ו סלובו מזכ”ל המפלגה הקומוניסטית הדרום אפריקאית נפטר ב-6 בינואר 1995

ב-6 בינואר 1995 נפטר בדרום אפריקה ג’ו סלובו, מזכ”ל המפלגה הקומוניסטית, מתנגד משטר האפרטהייד ומפקד הזרוע הצבאית של הקונגרס הלאומי האפריקאי. יוסף סלובו נולד למשפחה יהודית בליטא במאי 1926. ב-1936, כשסלובו היה בן עשר, הצטרפו האם חיה וילדיה לאביו וולף שהיגר לדרום אפריקה. ההורים פתחו חנות לממכר פירות. בהשפעת מורהו בבית-הספר ג’ון או’מיארה, שהיה חבר המפלגה הקומוניסטית, החל ג’ו הצעיר להתעניין במרקסיזם. מאחר שאביו לא הצליח לעמוד בתשלום שכר הלימוד, נאלץ ג’ו לעזוב את בית הספר בגיל ארבע-עשרה לטובת עבודה כמחסנאי. באותה תקופה נטש את הדת והיה לקומוניסט.

בגיל שש-עשרה התקבל כמועמד לחברות במפלגה הקומוניסטית של דרא”פ. באותה שנה הוא הצטרף לוועד הארצי של עובדי ענף המסחר (שחברות בו הייתה מוגבלת ללבנים בלבד) והשתתף בארגון שביתה מוצלחת באוקטובר 1942, שהניבה שיפור בתנאי ההעסקה. מרבית תומכי העבודה המאורגנת הלבנים דרשו אז למנוע משחורים להשתלב במשרות נחשקות יחסית, כדי לשמור על רמות השכר; סלובו היה אחד הבודדים שפנה לפעילות סוציאליסטית גם בין השחורים. הוא חילק פרסומים של המפלגה וסייע להקים את “ועד פועלי תעשיית הכימיה השחורים”. בעלי החברה בה עבד, שהיו יהודים, הרבו להסתכסך עמו על רקע זה, ולבסוף הוא פוטר.

ב-1944 התגייס סלובו לצבא הבריטי כדי להילחם בנאצים ושירת ביחידת קשר באוגדה הדרום-אפריקנית המשוריינת ה-6, שהשתתפה בלחימה באיטליה. עם שחרורו מהצבא ובדרכו חזרה למולדתו ב-1946 ביקר בארץ למספר ימים, ושהה בקיבוץ; אך נותר איתן בדעותיו האנטי-ציוניות. סלובו קיבל מלגת חייל משוחרר והחל ללמוד משפטים ביוהנסבורג, אף שמעולם לא סיים את בית ספר תיכון. סלובו היה חבר גם ב”לגיון ספרינגבוק”, ארגון ותיקי מלחמה שמאלי. במהלך לימודיו הכיר סטודנטים אחדים שחלקו את השקפותיו הפוליטיות, ביניהם הארי שוורץ, ולתר סיסולו ונלסון מנדלה. סיסולו, מנדלה ואחרים נעשו לשותפיו לדרך, והם החלו לעסוק בפעילות פוליטית נגד משטר האפרטהייד. באוגוסט 1949 נשא לאישה את רות פירסט, פעילה קומוניסטית ויהודייה, שהוריה היו ממייסדי המפלגה הקומוניסטית של דרא”פ. במהלך השנים נולדו להן שלוש בנות. הוא הוסמך כעורך-דין ב-1951, והרבה לייצג שחורים שהואשמו בעבירה על חוקי הגזע החדשים.

בראשית 1953 היו סלובו ואשתו בין מארגניה של המפלגה הקומוניסטית המחודשת, שקמה במחתרת לאחר שהארגון הפוליטי המקורי פורק בידי השלטונות בקיץ 1950. באוקטובר 1953 השתתף בייסוד “קונגרס הדמוקרטים” שאיגד גופים פוליטיים לבנים שונים שהתנגדו למשטר, ונבחר כחבר הוועד הפועל של הארגון. ב-1955 עזר לנסח את “מגילת החירות” שפורסמה במשותף על ידי קונגרס הדמוקרטים, הקונגרס הלאומי האפריקאי וקבוצות אופוזיציה אחרות, ותבעה את ביטול האפרטהייד, זכויות סוציאליות לכל וחלוקת קרקעות לחסרי האדמה. בדצמבר 1956 נעצרו ג’ו ורות יחד עם עוד 154 פעילי אופוזיציה, כולל מנדלה, והואשמו בבגידה. בעוד שאשתו שוחררה בערבות כעבור מספר ימים, הוא הוחזק למשך חודשיים. משפטם של העצורים החל בינואר 1958, וסלובו שימש גם כחלק מצוות ההגנה. ההאשמות נגדו בוטלו עוד באותה שנה; אחרוני העצורים שוחררו ב-29 במרץ 1961. בית המשפט הכריז כי לא היו ראיות לכך שהקונגרס הלאומי האפריקני היה כלי שרת בידי ברית המועצות.

ב-21 במרץ 1960 נורו 69 מפגינים שחורים בידי המשטרה בשארפוויל. מצב חירום הוכרז במדינה; ב-8 באפריל הוצאו הקונגרס הלאומי האפריקני וארגוני אופוזיציה אחרים אל מחוץ לחוק. סלובו, שנעצר זמן קצר אחרי הטבח, בילה את ששת החודשים בהם שרר המשטר המיוחד במאסר. רות נמלטה עם ילדיהם, וחזרה כשמצב החירום בוטל. לאחר שחרורו, סלובו, מנדלה ומנהיגים אחרים החליטו לעבור למאבק מזוין. ביוני 1961 הם ייסדו את הזרוע הצבאית של הקונגרס הלאומי “חנית האומה” (אוּמְקוֹנְטוֹ וֶה סִיזוֶוה) שביצעה את התקפתה הראשונה ב-16 בדצמבר וערכה למעלה ממאה פעולות בשנה וחצי הבאות. מנדלה היה יושב-הראש וסלובו היה ראש המטה. הארגון עמד בקשר עם ארגוני מחתרת במושבות שתחת שלטון קולוניאלי: רודזיה, מוזמביק ואנגולה. בתגובה לידיעות על הקמת “חנית האומה”, ניתנו לשר המשפטים ג’ון פורסטר הגזען סמכויות רחבות לטפל כראות עיניו באיום החדש, והעימות בין השלטון לאופוזיציה הקצין ונעשה אלים בהרבה.

“חנית האומה” פעלה מלילייסליף, חוה בפרבר ריבוניה ביוהנסבורג, שהייתה שייכת לאדריכל ארטור גולדרייך. ב-11 ביולי פשטו שירותי הביטחון על החווה ועצרו את תשעה-עשר מנהיגי התנועה (בהם גולדרייך שהצליח להימלט ולהגיע לישראל) ששהו במקום; הם הורשעו במה שנודע לאחר מכן כ”משפט ריבוניה”, ונשלחו לתקופות מאסר ארוכות. בכך הצטרפו למנדלה, ששהה בכלא מ-1962. הנזק הארגוני היה אדיר, והמחתרת חדלה למעשה להתקיים. בשבועות לאחר מכן נערך גל מעצרים נרחב. טמבו וסלובו לקחו על עצמם את ארגון ההנהגה הגולה של “חנית האומה”, עד שהתשתית בדרא”פ תוכל לקום מחדש. ג’ו נסע ללונדון. רות, שנעצרה ב-9 באוגוסט, הוחזקה בכלא במשך 117 יום ללא משפט תחת החוקים החדשים של פורסטר. לאחר שחרורה עזבה את דרום אפריקה, והצטרפה לבעלה בבריטניה במרס 1964.

בין ה-25 באפריל ל-1 במאי 1969 נערכה ועידת הקונגרס הלאומי בטנזניה, בה שוקמה המסגרת הארגונית לאחר ששרידיו עברו לגולה. במפגש זה הוסרו ההתנגדויות האחרונות של הנהגת הארגון – שרבים מחבריו היו שחורים. הוקמה מועצה מהפכנית מיוחדת שכללה לראשונה גם לבנים, וסלובו מונה לאחד מחבריה ומפקדה הצבאי. הנהגתו את “חנית האומה” הקנתה לו פרסום והפכה אותו ללבן האהוד ביותר בקרב השחורים בדרום אפריקה. סלובו היה גם תאורטיקן: הוא התאים את העקרונות המרקסיסטיים-לניניסטיים למצב בדרום אפריקה, ושילב עמם את מאבק השחרור האפריקאי. כך הבטיח את חיוניותה של המפלגה הקומוניסטית ואת הצלחת שיתוף הפעולה בינה ובין הקונגרס לאורך שנים.

ב-16 ביוני 1976, לפחות 176 מוחים נורו למוות על ידי המשטרה בעיירה סווטו. התקרית עוררה מחדש את ההתנגדות לאפרטהייד, ואלפי צעירים נהרו לארגוני מחתרת בתוך המדינה. סלובו היה מסוגל עתה להורות על פעולות מזוינות כשעומד לרשותו בסיס תמיכה גדול בדרא”פ, ומאות כאלו נערכו בשנים הבאות. הוא התפרסם עתה גם בקרב הציבור הלבן במדינה, וממשלת האפרטהייד שהציגה את “המערכה נגד הטרור” כחלק מ”מזימה קומוניסטית” – הפכה אותו ל”אויב הציבור מספר אחת”.

ב-17 באוגוסט 1982 התנקש המודיעין הדרום-אפריקאי בחייה של אשתו רות, באמצעות מכתב נפץ שנשלח למשרדה באוניברסיטת מפוטו באנגולה החופשית. ב-1985 היה ללבן הראשון שנבחר להנהגת של הקונגרס הלאומי האפריקאי. במרץ 1986, לאחר מותו של מזכ”ל המפלגה הקומוניסטית מוזס מהבידה, הוא נבחר לתפקיד. ב-2 בפברואר 1990 הכריז הנשיא על שחרור מנדלה, ועל ביטול האיסור על מפלגות האופוזיציה העקביות. סלובו חזר לדרא”פ והיה אחד ממובילי המשא ומתן לסיום האפרטהייד. הוא מילא תפקיד מכריע בהצלחת המשא ומתן כשהציע ב-1992 כי לאחר הבחירות החופשיות תקוים תקופת מעבר בת חמש שנים, ותוכניתו זכתה לתמיכת שני הצדדים. בבחירות, שוריינו לקומוניסטים מקומות ברשימת הקונגרס. ב-9 במאי 1994, לאחר הבחירות וכינון ממשלת מנדלה הראשונה, הוא מונה לשר השיכון. בדצמבר 1994 העניק לו מנדלה את העיטור הגבוה ביותר של הקונגרס הלאומי האפריקאי, “מסדר עוטה עור הברדלס”. ב-6 בינואר 1995 מת סלובו לאחר מאבק ממושך במחלת לוקימיה. נלסון מנדלה הספיד אותו במילים: “החבר ג’ו סלובו לימד אותנו שיחידים אינם עושים היסטוריה. אך בכל דור ישנם כאלה שיכולותיהם מאפשרות להם להנחות את התפתחות האירועים”