‘זיארה’: סרט חדש של הבמאית סימון ביטון על שורשים מרוקאים-יהודים

סרטה החדש של הבמאית סימון ביטון, “זיארה”, עלה לאקרנים בצרפת בשבוע שעבר. הסרט עוסק בשורשיהם של היהודים במרוקו דרך תולדות משפחתה של ביטון. “זיארה” בערבית פירושה ביקור, אך בקרב תושבי המזרח התיכון וצפון אפריקה היא מציינת גם ביקור באתרים מקודשים לשם תפילה או לצורך טקס פולחני.

בקרב המוסלמים, המונח מייצג עליה לרגל לאתרים שאינם הכעבה שבמכה, כמו קברי קדושים. המונח משמש גם יהודים כדי לתאר עלייה לרגל לקברים – פולחן המשותף ליהודים, למוסלמים ולנוצרים באזור. בקרב יהודים מרוקאים הייתה הזיארה מקובלת במשך מאות שנים, ולמרות שמספר היהודים במדינה הצפון-אפריקאית יורד בהתמדה, מהגרים וצאצאיהם מצרפת, מישראל ומקנדה מוסיפים לדבוק במנהג. בסרט פוקדת ביטון, מלווה במורי דרך מוסלמים, את הקברים, בתי הכנסת והמוזיאונים, מבית הקברות היהודי הגדול בקזבלנקה ועד לכפרים נדחים, בהם התגוררו יהודים רבים עד לשנות ה-50.

אך “זיארה” אינו סרט נוסטלגי או אנתרופולוגי. זה חיפוש אחרי שורשיה של הבמאית ילידת רבאט (1955), שהיגרה בילדותה יחד עם הוריה לישראל. ביטון למדה בבית ספר יסודי ובתיכון בירושלים ושירתה כחיילת במלחמת יום הכיפורים. שירותה הצבאי גרם למהפך בדעותיה, והיא הפכה פעילה במאבק נגד הכיבוש ולמען זכויות הפלסטינים. לכן אין זה מפתיע כי אחד מ”קברי הקדושים” אותם פוקדת ביטון בבית הקברות היהודי של קזבלנקה הוא קברו של אברהם צרפתי, מנהיג השמאל המהפכני המרוקאי, שנפטר בשנת 2010 בגיל 84.

ערבי-יהודי שהתנגד לכיבוש

בדומה לביטון, צרפתי הגדיר את עצמו ערבי-יהודי. הוא נולד בקזבלנקה שבמרוקו ב-1926 למשפחה יהודית-מרוקאית שמוצאה בטנג’יר. בשנת 1949 הוסמך כמהנדס בפריס. את דרכו הפוליטית החל ב-1944, כשהצטרף למפלגה הקומוניסטית המרוקאית. עם הגיעו לצרפת שנה לאחר מכן, הצטרף למפלגה הקומוניסטית של צרפת. בשובו למרוקו נעצר ונכלא בידי הרשויות הצרפתיות בעקבות מאבקו האנטי-קולוניאליסטי.

לאחר שזכתה מרוקו בעצמאותה, בשנים 1957 עד 1960 עבד צרפתי במשרד הכלכלה ותמך במדיניות של עצמאות כלכלית מצרפת. בשנים 1960 עד 1968 הוא עמד בראש משרד ממשלתי, אך התפטר מתוך הזדהות עם פועלים שובתים.

בשנת 1970 עזב צרפתי את המפלגה הקומוניסטית והקים עם חבריו את מפלגת “אלא אלאמאם” (קדימה). בין היתר ביקר את תמיכת המפלגה הקומוניסטית בשאיפות המלוכה להשתלט על הסהרה המערבית. בשנת 1972 נעצר ועונה בפעם הראשונה, אך שוחרר לאחר לחץ ציבורי רחב. עם חברו עבד אללטיף זרואל ירד צרפתי למחתרת. שם הוא פגש את אשתו לעתיד, כריסטין דור, שעזרה לו ולזרואל. באוגוסט 1974 נעצרו בידי שירותי הביטחון, ושוב עונו עינויים קשים. כתוצאה מכך מת זרואל.

באוקטובר 1974 נשפט צרפתי ונדון למאסר עולם בעוון “קשירת קשר על מנת לפגוע בביטחון המדינה”. צרפתי ריצה את עונשו בכלא הידוע לשמצה אל-קניטרה. לאחר קמפיין ארוך של לחץ בינלאומי, שוחרר מהכלא בספטמבר 1991, לאחר 17 שנה. מיד לאחר השחרור נשללה ממנו אזרחותו המרוקאית והוא יצא לגלות בצרפת יחד עם אשתו, שם הרצה באוניברסיטאות פריס על “הדמוקרטיה במדינות הערביות”.

צרפתי היה אנטי-ציוני, התנגד לחוק השבות, ותמך בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית ובמאבק של תושבי הסהרה המערבית לעצמאות. ביקורו האחרון של שר הביטחון בני גנץ במרוקו וחתימת ההסכמים לאספקת נשק ולהידוק הקשרים הביטחוניים בין שתי המדיניות רק מוכיחים עד כמה קשורים שני המאבקים נגד הכיבוש.

אין נביא בעירו, אין במאית בעירה

ביטון, בדומה לצרפתי, מתנגדת לכיבוש. חרף היותה אזרחית ישראל ובמאית ותיקה ומוערכת שזכתה בפרסים רבים, סרטיה כמעט לא הוקרנו בארץ. זה אינו מקרי. עם זאת, עבודותיה שודרו בטלוויזיה ברחבי אירופה ומאז 2013 היא מלמדת קולנוע באוניברסיטת פריס 8.

מאז שנות ה-80 מביימת ביטון סרטים תיעודיים רבים על המזרח התיכון. בין היתר ביימה את הסדרה “קולות במוסיקה הערבית” (1990): סדרה בת שלושה פרקים על אום כולתום, מוחמד עבד אל-והאב ופריד אל-אטרש. ביטון מרבה לעסוק בכיבוש המתמשך: “פלסטין-ישראל: תולדות הארץ” (1997), “מחמוד דרוויש – לשון האדמה” (1998), “פיגוע” (1999),  “חומה” (2004) על חומת האפרטהייד בשטחים הכבושים ו”רייצ’ל” (2009) העוסק בחייה ובמותה של פעילת השלום האמריקאית רייצ’ל קורי שנדרסה למוות בידי טרקטור די-9 של צה”ל ברצועת עזה במארס 2003, בעת שניסתה למנוע הריסת בתים.