על העיוורון: הסרט “לכי לך – סיפורה של נערת גבעות”

“לכי לך – סיפורה של נערת גבעות”, שהוקרן בחודשים האחרונים בבתי קולנוע ושודר בטלוויזיה, הוא סרט חדש של יהודית כהנא. מדובר בסרט אוטו-דוקומנטרי: תיאור חייה של הבמאית עצמה. בחו”ל מופץ הסרט תחת השם “הקו הירוק”.

הסרט מגולל את סיפורן האישי של כהנא ואחותה, תאומות שנולדו וגדלו באלון מורה – מההתנחלויות הדתיות-לאומיות הפנאטיות ביותר. מדובר מאחת מאותן התנחלויות שהוקמו על מנת לחבל בכל הסכם שלום אפשרי עם הפלסטינים.

על רקע הנוף הפסטורלי של הר גריזים (הברכה) והר עיבל (הקללה)  גדל הדור הצעיר של הימין הקיצוני המתנחל. ילידי ההתנחלות צומחים ישירות למציאות בה הם חשים כקורבנות נרדפים (בידי הערבים… וצבא הכיבוש), ובהדרכת הרבנים הם עוברים הליך התבגרות לתוך “נוער הגבעות”. צעירים אלה רואים עצמם – ורק את עצמם – כטובים וכערכיים שבבני העולם והארץ. מולם עומדים הרעים, כשבראש הרעים עומדים הערבים. או כלשונם, “המחבלים”. האינתיפאדה השנייה, ההרוגים הרבים, הכל משמש ל”הצדקת הדרך”. פעולות הפינוי של ההתנחלויות ברצועת עזה נתפסות כפעולת האויב, ולא כצעד שנוקטת ממשלה לגיטימית. שמאלני זה כמובן קללה.

בת מלך לומדת להרכיב פצצה

מהסרט עולה כי הנערות מחונכות כי הן “בנות מלך”, אך מודרכות גם בביצוע פעולות אלימות כולל הרכבת פצצות, התבצרות ועימותים עם חיילים. אולם הרב לא שוכח לרגע להזכיר להן, כי כבנות מלך תפקידן החשוב ביותר הוא להיות רעיות מסורות וללדת ילדים רבים.

הבמאית בחרה לאחוז באירועים הללו את המצלמה ולצלם את החומרים שיהפכו אחרי שנים לסרט. בצפייה בסרט ניתן להתרשם ממצוקתן של הנערות שנקלעו לאירועים האלימים, ואף משנאתן לחיילים שהן תוקפות. מול המצוקה שלהן עומד איתן הרב המנצח על פעולותיהן. וברקע נראים החיילים המנסים להתגונן ממטחי החפצים והנוזלים שמושלכים לעברם, מבלי להפעיל אלימות, ולבסוף מפנים את הבנות בכוח, זו אחר זו. המראה קשה – אבל ניתן רק לדמיין מה היה עולה בגורלן של אותן צעירות אילו היו ערביות…

העימותים עם החיילים גובים לדברי כהנא “מחיר כבד מאוד” מהבנות שמשתתפות בהם. בדיון שנערך לאחר הקרנת הסרט, ביקשתי מהבמאית להסביר במה מתבטא אותו מחיר כבד. אך היא השיבה רק בתיאור כללי עד מאוד. תשובה של ממש לא קיבלתי.

העולם כחוויה מטלטלת

בתום שנתיים של “שירות לאומי” גילתה הבימאית את העולם. היא יצאה למסעות ולטיולים ברחבי תבל, כולל במזרח הרחוק, אותם היא מתארת כ”חוויה מטלטלת”. זו ההתנגשות בין התפיסה עליה חונכה לבין הגילוי המסעיר שלא רק יהודיות שומרות מצוות מאלון מורה נמנות עם “הטובים”, אלא כי יש אנשים טובים בכל עם ובכל מקום, בכל דת ובכל לשון. חוויה זו של ההיפתחות אל העולם הוליכה אותה אל היציאה בשאלה. היא עזבה את אלון מורה לטובת התנחלות אחרת, מעלה שומרון, ופתחה בקריירה של עשיית סרטים. לאחר מכן שבה לישראל, ולדבריה “מוסיפה לרחף בין העולם המתנחל הדתי לבין ישראל הפתוחה והחופשית”.

כיבוש ללא פלסטינים

הסרט של כהנא לוקה בעיוורון מוחלט למציאות, אפילו יותר מסרטים אחרים בז’אנר. אין בו כיבוש ואין שום התייחסות לאנומליה הקולוניאלית, בה ההתנחלויות (שרבות מהן מוזכרות בפתיחת הסרט) קמו על אדמה לא להן בארץ לא לנו, המוחזקת בכוח בידי צבא כיבוש.

אין גם שום התייחסות לאוכלוסייה הפלסטינית הכבושה, נטולת הזכויות והחירויות. הבמאית עושה שימוש בחומרים חדשותיים כדי לשכפל בדיוק רב את השקפותיה, לפיהן “הערבים הרעים מפירים את השקט ואף מתגייסים לאינתיפאדה למרות כל היופי והכיף שבשומרון”.

הערבי היחיד הנראה בסרט הוא צעיר פלסטיני שנורה בבטנו (לא ברור האם מידי חיילים או מתנחלים). הוא מוטל  על הקרקע, צורח מכאבים ומתחנן לעזרה באין מושיע, עד למותו. הסיפור המזוויע מסופר מפיה של אחותה התאומה של הבמאית. אירוע מטלטל זה לא זוכה בהתייחסות מעמיקה בסרט. זה ביטוי לניתוק המוחלט שבין היוצרת ובני דורה בנוער הגבעות לבין ערכים הומניים אוניברסליים. הבמאית אף לא מגלה שום סקרנות עיתונאית, המתבקשת כדי לנסות לאתר את קרוביו של הצעיר שנורה ולהבין מדוע הוא כונה “מחבל”. הצעיר הפלסטיני ההרוג הוא פשוט “לא מעניין”.

הסרט עושה שימוש מקצועי וערוך היטב בחומרים שונים: תיעודיים-אישיים, חדשותיים ואף משוחזרים, ומשלב פס קול שמשרת את מסריו. אך יש לצפות בו בעיניים ביקורתיות עד מאוד. “לכי לך” עורר בי מחשבות על הדור האבוד שגדל בהתנחלויות. על אותם צעירים שהאלימות נגד צעירים אחרים, ערבים ולעתים אף חיילים, היא דרכם בחיים.