קולנוע קסום לעולם מנוכר: הדור החדש של ביקורת הקפיטליזם בתרבות האמריקאית

בשנים האחרונות בולטים ג’ורדן פיל ודונלד גלובר, שני קומיקאים אמריקאים שחורים, כבמאי יצירות פורצות דרך. פיל,  יחד עם שותפו קיגן מייקל קי התפרסמו בעקבות סדרת המערכונים המצליחה שלהם “קי אנד פיל”. הסדרה התאפיינה, בצד הומור שטותי ופרוע, בשימוש בפארודיה ובסאטירה המתקלות את המציאות הפוליטית והחברתית בארצות הברית. לימים, שימשה התוכנית מצע גידול ליכולות הבימוי של פיל.

במקביל לסדרה, פתח פיל בקריירת בימוי עצמאית עם הסרט “תברח” (2017). מדובר בסרט אימה בלתי שגרתי שזכה בתהודה בינלאומית ובמעמד של סרט “קאלט”. הסרט רווי סמלים המהדהדים את החוויה הקיומית השחורה בארצות הברית, ושוזר לסירוגין מוטיבים סוריאליסטיים ומאיימים. אולם מעמדו של פיל כיוצר בולט ומשמעותי בדורו התקבע ב-2019 עם סרטו השני “אנחנו” – סרט אימה נוסף, שהוא אנלוגיה בועטת לריבוד החברתי ולמעמד הביניים באמריקה, החי חיי נוחות ועיוור לסבלו של האחר.

שני יוצרים, שתי פרשנויות

 יצירתו של פיל נעה מהתמקדות בחוויה השחורה ב”תברח” לעבר תיקול סוגיות אוניברסליות יותר כגון ניצול כלכלי ב-“אנחנו”. תמורה דומה חלה גם לאורך הפרויקט הגדול הראשון אותו ביים גלובר – סדרת הטלוויזיה “אטלנטה”. בדומה לפיל, גם גלובר החל את דרכו בקומדיה. במקביל, הוא מתפעל קריירת ראפ מוצלחת תחת השם “צ’יילדיש גמבינו”.

שירו של גמבינו “This is America” כבש את התודעה הציבורית מיד עם יציאתו, בין השאר הודות לקליפ אייקוני בבימויו של הירו מוראי. הקליפ מציג דיוקן מבולבל ומקוטע של האלימות, השנאה והעוני בארצות הברית. גלובר מככב בקליפ בעצמו, והוא נראה בו לכל אורכו בצעדי ריקוד מעוותים. עם זאת, תחושת האלימות והאימה מלוות גם במוטיבים שמחים ומעודדים. הפער בין הקטבים מייצר תחושת בלבול וחוסר איזון, שתפקידם לתווך את החוויה הקיומית השחורה בארצות הברית.

תחושה מאיימת וסוריאליסטית זו היא אבן היסוד גם בסדרה “אטלנטה”. זו מתחילה כקומדיה בעלת אחיזה ברורה במציאות, אך ככל שמתקדמת עלילתה, היא חושפת עולם מוגזם ומשונה המתכתב עם העיוותים והאיומים האורבים בעולם “שלנו”.

ריאליזם מאגי נוסח הקפיטליזם המאוחר

פיל וגלובר מציגים את החוויה האפרו-אמריקאית המודרנית על עיוותיה ומוזרויותיה באופנים שונים וייחודיים. עם זאת, ניכר כי יש להם שפה משותפת: הם משתמשים באלמנטים פנטסטיים וסוריאליסטיים לייצוג המציאות האמריקאית הגזענית והמנוכרת. הסרט “תברח” חושף את גזענות החברה האמריקאית הלבנה והבורגנית דרך הבלטת חוסר מודעותה להיותה כזו. היא תופסת את הגזענות כשקופה – אנשיה מתעקשים להדגיש שאינם גזענים, אלא “רק” פועלים לפי חוקי המערכת. בסדרה “אטלנטה” לובש המתח בין זהות למעמד את צורתה של ועדה דמיונית הבוחנת את “מידת כהות העור” כתנאי לזכייה במלגה   ללימודים.

ניתן לזהות את הסגנון ביצירותיהם של פיל וגלובר עם הריאליזם המאגי שהתגבש בשנות העשרים של המאה הקודמת בגרמניה. הזרם זיהה עיוותים בחברה המודרנית וביקש לייצגם דרך הרחקה מכוונת של הדימוי מהמציאות.

המורכבות שמציג הסגנון גורמת לרבים לזהות אותו שלא בצדק כ”אמנות גבוהה” הנצרכת בידי אליטה אמנותית. אולם הפופולריות של יצירות כגון “אטלנטה” ו”תברח” מגלה כי ריאליזם מאגי מאפשר מגע עם קהל רחב ביותר כל עוד הוא נוגע בנושאים הרלבנטיים למציאות החברתית העכשווית.

דרך האסתטיקה הייחודית שלהם, מציגים פיל וגלובר נקודות מבט אשר חומקות מגבולותיה של פוליטיקת הזהויות, הזוכה כיום בבמה המרכזית בתרבות. הם אמנם מציגים חוויה אישית וזהותית, אך מנגישים אותה באופן רדיקלי וביקורתי.

כך למשל, מפנות יצירותיהם עורף לשתי הדרכים המקובלות בקולנוע לתיאור חייהם וחוויותיהם של ה”עניים”: תיאור מתקתק ונוסטלגי (המסופר על ידי מי שנחלץ מהעוני); או התרפקות רומנטית על הקושי והעולב שבחיים הללו. בחירת שני היוצרים בריאליזם מאגי מתווכת לצופה את עולמו של מעמד הפועלים ומציגה את קשייו ואתגריו בצורה אמינה ומעניינת הרבה יותר.

רעיון הניכור מרכזי לעבודתו של קארל מרקס. משמעו ניתוק בין הפועלים לבין הסחורה שהם מייצרים. מעניין כי דווקא בתוך טקסט המנוסח כמדעי, בחר מרקס במונח רגשי במיוחד לתיאור התופעה. הניכור עשוי לעוות את תנאי חייו של האדם העובד הן במובן החומרי הן במובן התודעתי.

 אין זה מקרי כי סגנון הריאליזם המאגי צץ שוב ושוב בתרבות הפופולרית הממוקמת בפריפריה הגלובלית הכלכלית: גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, העיירות הנשכחות של העולם השלישי בספריו של גרסיה מרקס, העניים המגורשים מבתיהם ב”נס במילאנו” של ויטוריו דה-סיקה, וגם גוף עבודותיו של איליה סולימאן, המתאר את הניתוקים המשונים מהמציאות בחייהם של פלסטינים החיים תחת הכיבוש הישראלי. החברה הקפיטליסטית נתפסת כדבר חייזרי בעיני מי שמוצא את עצמו מביט בה מהשוליים. במובן זה מצליח הריאליזם המאגי להציג את המציאות הקשה ביותר דווקא דרך הפנטסטי. באמצעות מסורת הריאליזם המאגי, מבקש גל חדש של יוצרים אמריקאים לשרטט עלילות קסומות ומאגיות סביב הפחדים, הייאוש והניתוק שמייצרים הניכור, הניצול והגזענות הבלתי נפרדים מהמציאות הקפיטליסטית.

 הצלחת סרטו החדש של ג’ורדן פיל “אין מצב”, בצד העונה הרביעית והמבטיחה של “אטלנטה”, מוכיחות כי הגל החדש נמצא בשיאו האמנותי. דור הצופים הנוכחי זוכה כעת לחזות ביצירות פוליטיות ביקורתיות ומהנות, המבטאות בחירה מודעת של יוצריהן לבקר דיכוי וניצול מעמדי. תכנים קשים אלה הם מצליחים לבטא ביד אמן קסומה.