מנהיג האסירים במחנות הריכוז הצרפתים אליעזר גרינבוים נולד ב-27 בנובמבר 1909 ; נהרג במלחמת 1948

אליעזר (אצ’ה) גרינבוים או לאון ברז’ה היה פעיל קומוניסט מוורשה, ששימש כמנהיג אסירים במחנות ריכוז בצרפת. נהרג בקרב רמת רחל במלחמת 1948. גרינבוים נולד למרים לוריא וליצחק גרינבוים ב-27 בנובמבר 1908 בוורשה, בירת פולין, אביו היה מנהיג ציוני. גרינבוים למד בבית ספר עממי עברי-יהודי ומאוחר יותר הצטרף לגימנסיית “חינוך” ולתנועת השומר הצעיר. פיתח עמדות שמאליות, ועם השנים החריפו עמדותיו, ובניגוד לאביו הוא היה מתנגד חריף לציונות וקומוניסט נלהב. הוא החל ללמוד משפטים באוניברסיטת ורשה, ובגיל 19 נאסר כתוצאה מפעילות קומוניסטית, שהייתה אסורה על פי חוק.

הוא עבר עינויים קשים ונידון לארבע וחצי שנות מאסר. לאחר שריצה שנתיים וחצי בכלא, שוחרר באופן זמני מסיבות בריאותיות והוא ניצל זאת לבריחה מפולין לצרפת. בפריז סיים את לימודי המשפטים, והיה פעיל בולט במפלגה הקומוניסטית, ואף ערך את העיתון שלה. בתקופת מלחמת האזרחים בספרד הצטרף לבריגדות הבינלאומיות שלחמו נגד הלאומנים, והוצב כתותחן ביחידת נ”ט. הוא אימץ לעצמו את שם הקרב (אנ’) לאון ברז’ה (Leon Berger), על שמו של עוזר תליין מימי המהפכה הצרפתית ששכלל את הגיליוטינה כך שהדם הניתז לא ילכלך את בגדי התליינים. לאחר התבוסה במלחמה, שב לצרפת ונעצר. לאחר שחרורו המשיך בפעילותו הפוליטית.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, התנדב לצבא צרפת, לאחר שסירב להצטרף ללגיון הזרים. עם כניעת צרפת, חזר לפעולה בתנועה הקומוניסטית, שירדה בינתיים למחתרת. לאחר כשנה נאסר ונשלח למחנות ריכוז בטורטל ובבון לה רולנד. בניגוד להוראות המפלגה הקומוניסטית, שאסרה להינצל באמצעות שיתוף פעולה עם הכובש הנאצי, המליץ לאסירים אחרים לצאת לעבודה חקלאית, ובכך הציל אותם משילוח למחנות בפולין. הוא עצמו ציית להוראות המפלגה, ונשאר במחנה, עד יוני 1942, עת הועבר למחנה ההשמדה אושוויץ, והוצב במחנה בירקנאו, שם התמנה לקאפו הממונה על צריף. תפקידו היה מורכב ורגיש ביותר, שכן הוא היה צריך לדאוג שהסדר והכללים יישמרו היטב, משום שמעליו היה ממונה פושע פלילי פולני שהגיב באלימות קשה כלפי כל הפרת סדר. הוא נהג לעיתים ביד קשה ובאלימות כלפי אסירים אחרים, ולפי כמה טענות אף הרג אסירים (ראו להלן). במקביל לכך, השתתף בפעולות המחתרת הפולנית הקומוניסטית במחנה. עם התקדמות הצבא האדום לעבר אושוויץ, הועבר ב-1944 למחנה בוכנוואלד. בבוכנוואלד האשימוהו אסירים שבאו עמו מבירקנאו באכזריות כלפי אחיו. האסירים החליטו להקים ועדה שתשפוט אותו, והיא זיכתה אותו מהאישומים.

לאחר תום המלחמה המשיך בפעילות למען הניצולים, וניסה לשכנע את הניצולים מפולין שיחזרו למולדתם ויהיו נאמנים לשלטון הקומוניסטי החדש במדינה. הדבר לא מצא חן בעיני הממשלה הפולנית הגולה שישבה בלונדון, ולדרישתה הוא הוחזר לפריז. בפריז הואשם על ידי שני ניצולי שואה כי התאכזר לאסירים כקאפו במחנה בירקנאו. הוא נאסר ונחקר במשך שמונה חודשים, אך התביעה בוטלה מחוסר ראיות. לאחר שחרורו בצרפת, ולאחר שאפסו תקוותיו לשוב לפולין, היגר לפלשתינה ב-1 במאי 1946, בעזרת סרטיפיקט שקיבל מאגודת ישראל, יריבתו המרה של אביו. הוא הצטרף להוריו שהתגוררו זה מכבר בירושלים, והסתגר בביתם, שם התמסר למחקר היסטורי.

עם פרוץ מלחמת 1948, ביקש גרינבוים להתגייס להגנה, אך נתקל בסירוב בשל היותו קאפו. יום לאחר שהוקמה המדינה וכולם חויבו בגיוס, התגייס למשמר העם. הוא צורף ליחידתו של מנחם ריצמן, מפקד “העתודה החבלית”, שנשלחה לתגבר את הכוחות המגינים על קיבוץ רמת רחל. בשל עברו הצבאי במלחמת האזרחים בספרד, הוצב כמקלען. בדרך לקיבוץ, נפצע גרינבוים מרסיס שספג בלסתו כתוצאה מפגז שפגע במשוריין שבו נסע. הוא נמלט מהמשוריין ותפס מחסה, שממנו המשיך לירות בעודו מדמם. כשניתנה פקודה לסגת, הוא החל בזחילה אחורה, וכשהרים את ראשו ספג כדור ישיר ונהרג, ב-22 במאי. בעקבות נפילתו, התאבדה חברתו סטפה רוזנצוויג (בתו של שמואל אברהם פוזננסקי).
לאחר מותו, פרסמו גורמים חרדיים בירושלים כרזות רחוב, שבהן נטען כי גרינבוים לא נהרג מאש אויב אלא כתוצאה מירי מכוון של כוחותינו, כנקמה על היותו קאפו. טענה זו המשיכה להישמע על ידי גורמים חרדיים. רוב החוקרים שוללים טענה זו, ורואים בה חלק מהמאבק של החברה החרדית באביו, יצחק גרינבוים. כמו כן, נשמעו טענות המייחסות למותו מניעים אובדניים, שכן לפי חלק מהעדויות הוא הסתער חשוף ללא כל הגנה. גרינבוים נטמן זמנית בבית העלמין שייח’ באדר, ובכ”ח באלול ה’תש”י, 10 בספטמבר 1950, הועבר קברו לבית הקברות הצבאי בהר הרצל.