השופט רואה פלסטיני אזוק בידיים וברגליים, מובל בגסות בידי לוחם מכוסה פנים מיחידת "נחשון". אלה הם הלוחמים האלימים והסאדיסטים ביותר בקרב סוהרי שב"ס. הם מובילים את האסירים הביטחוניים מבית הסוהר ל"פוסטה" (רכב משוריין המכיל כתריסר אסירים או יותר) ומשם לבית סוהר אחר או לדיון בבית המשפט. לכל אורך הדרך האסירים מכוסי עיניים, אזוקים בידיים וברגליים, ואסור להם לזוז או להוציא מילה. אך גם אם הם
לקוח שלי יושב בכלא מאז ימי האינתיפאדה השנייה: הוטלו עליו 30 שנות מאסר בפועל על מה שבית המשפט הצבאי הגדיר כ"סיוע לרצח". בזמן האירוע הוא היה צעיר בן 22, שסייע לחבריו לרכוש אקדח. באקדח זה בוצע מאוחר יותר, וללא ידיעתו, מעשה רצח. בית המשפט הצבאי הקיקיוני ששפט אותו הגדיר את המעשה כרצח על "רקע אידיאולוגי", כלומר "טרור", וגזר עליו עונש חסר פרופורציה לחלוטין. אני מלווה
מאמר שפורסם ב"הארץ" (23.4) תחת הכותרת "האם אנחנו באמת קולוניאליסטים?", התייחס לספר בשם "קולוניאליזם התיישבותי – תיאוריה אקדמית כנשק אידיאולוגי". בתגובה למאמר כתבתי: "אאתגר אתכם למצוא לי מלומד אחד שחושב שהפרויקט הציוני הוא לא פרויקט של קולוניאליזם התיישבותי שאינו ציוני בעצמו". קיבלתי אולי 30 דיסלייקים (נראה שממש כולם הקפידו לעשות דיסלייק) וכמה עלבונות אבל איש לא נענה לאתגר שהצבתי. התגובה היחידה שניסתה למנות שמות של
מוחמד איבראהים הוא פועל בניין בעל וותק בעבודות בנייה בישראל – וגם פליט מסודאן, שהגיע לארץ בתור נער מבקש מקלט בן 19 בשנת 2012. מוחמד הגיע לישראל דרך מצרים, לאחר שנמלט מרדיפה והתנכלויות מצד השלטונות בסודאן. בשנת 2022, לאחר כעשור ללא מעמד בישראל, קיבל מעמד פליט יחד עם קבוצה לא קטנה של פליטים מסודאן. באותה שנה הוא גם התייצב במשרדי, ששכן אז בשדרות רוטשילד בת"א
