אפילו הזכות לראות מוטלת בספק: מעשה במשקפיים בבית כלא של שב"ס

לקוח שלי יושב בכלא מאז ימי האינתיפאדה השנייה: הוטלו עליו 30 שנות מאסר בפועל על מה שבית המשפט הצבאי הגדיר כ"סיוע לרצח". בזמן האירוע הוא היה צעיר בן 22, שסייע לחבריו לרכוש אקדח. באקדח זה בוצע מאוחר יותר, וללא ידיעתו, מעשה רצח. בית המשפט הצבאי הקיקיוני ששפט אותו הגדיר את המעשה כרצח על "רקע אידיאולוגי", כלומר "טרור", וגזר עליו עונש חסר פרופורציה לחלוטין.

 אני מלווה אותו כבר ארבע שנים. לאורך הזמן הזה הוא הפך עבורי חבר קרוב. אני משתדל לבקר אותו כמה שיותר; לפעמים ללא תשלום, לפעמים בתשלום סמלי ממשפחתו. הגשתי בשמו עתירות רבות בלי לקחת עליהן שכר טרחה, לא רק מתוך מחויבות מקצועית, אלא גם כי אני אוהב אותו והוא אוהב אותי. אבל בתי המשפט הצבאיים הקולוניאליים אינם בדיוק מופת של צדק. הלקוח שלי קיבל לא פחות מ־30 שנות מאסר על מעשה פוחז, שהמערכת עטפה בכותרת "סיוע לרצח". ברור שהוא "סייע לרצח" בערך כמו שמרואן ברגותי רצח חמישה בני אדם. אלה קשקושים של מערכת משפט קולוניאלית, שבה הילידים של הארץ הזאת אשמים תמיד ונשלחים לשנים ארוכות בכלא.

כאשר קיבלתי לידיי את התיק שלו בשנת 2022, ניסיתי לפעול לשחרורו המוקדם מבית הסוהר. על פני הדברים, הוא היה המועמד המושלם לשחרור מוקדם לאחר ריצוי שני שלישים מעונשו: במשך כ־15 שנה לא נרשמו לו עבירות משמעת מהותיות, והוא מעולם לא "עשה בעיות" בבית הסוהר. אפילו השב"כ, בחוות הדעת שהגיש, לא הצליח להצביע על סיבה קונקרטית אחת שתצדיק את מניעת שחרורו המוקדם. במקום זאת, הוא הסתפק בהתנגדות גנרית לשחרורם של "כל האסירים הביטחוניים", בטענה שכולם, באשר הם, מהווים סכנה למדינה. ברור שמדובר בשטות מוחלטת. מעבר לנדרש, הגשתי לוועדת השחרורים גם תוכנית שיקום פרטנית, שקבעה כי לאחר שחרורו הוא ישתתף מדי שבוע בקבוצות ייעודיות במשך שנה, ויהיה נתון לפיקוח.

חשוב לציין כי מדובר בשחרור על תנאי, כך שאם היה מתגלה מידע חדש כלשהו בעניינו, המדינה יכלה בין רגע להחזירו למחנות העינויים שלה. אך שום דבר לא עזר. ועדת השחרורים וגם בית המשפט סירבו לשחרר אותו. בכך הוכיחו שחוק שחרור מוקדם ממאסר הוא בפועל אות מתה בכל הנוגע לאסירים ביטחוניים. האסיר הספציפי הזה נטש לפני עשורים כל רצון לפעילות התנגדות אלימה, וכל שיחה אתו תגלה זאת מיד.

מאז 7 באוקטובר 2023 החריפו העינויים החמורים של שב"ס בבתי הכלא הביטחוניים. עוד באותו יום היכו סוהרי שב"ס את כל הכלואים והחרימו את כל החפצים האישיים שלהם. מאז, אין האסירים מורשים להיפגש או לתקשר עם משפחותיהם ואפילו לא עם הצלב האדום, וזאת בניגוד לאמנת ז'נבה עליה ישראל חתומה. הם סובלים עינויים קשים ביותר ונמנעים מהם מזון וטיפול רפואי. כך למשל, מ-7 באוקטובר ובמשך שנתיים, ללקוח שלי היה אותו זוג תחתונים. זאת עד לעתירה שהגשתי בשמו ב-2025.

ללקוח-חבר שלי יש בעיות ראייה. הוא רואה רק בעין אחת וגם בה הראייה מידרדרת לאורך 24 שנות כליאה. החפץ היחיד שקיים ברשות האסירים הוא עותק אחד של הקוראן, וקריאת הפסוקים היא הנחמה היחידה שיש לנפשות המעונות האלה. בביקור שערכתי אצלו בנובמבר הוא ביקש שאשיג לו משקפי קריאה. זו כמובן לא עבודה שלי,  אלא של שלטונות הכליאה שאמורים לדאוג לטיפול רפואי בסיסי לכלואים. פניתי לקצינת האסירים וביקשתי להכניס לו משקפי קריאה. קצינת האסירים הודיעה שרק אופטומטריסט שיבוא לכלא יכול לתת אישור כזה. ומתי יגיע אופטומטריסט, שאלתי. יגיע כשיגיע ענתה. כמה חודשים חלפו והגיע אופטומטריסט לכלא ובדק את החבר שלי ומצא שהוא אכן זקוק למשקפיים חדשים.

מצוין! עכשיו נוכל להכניס לו משקפיים? שאלתי את קצינת האסירים, אך זו השיבה ש"יש בעיה עם זה". וכך עוד חודשים עברו, נשלחו מכתבים ואיומים בעתירות, אך דבר לא עזר. בחודש אפריל הגשתי עתירה בדרישה להעביר לו משקפיים. אחרי שהמדינה השתהתה עוד חודש וחצי, הודיעה פרקליטות מחוז דרום, ימים ספורים לפני שהייתה צריכה להגיש תגובה, שיש אישור להכנסת משקפיים.

במצב דברים רגיל, כאשר עורך דין נאלץ לפנות שוב ושוב לרשויות, ולבסוף גם להגיש עתירה לבית המשפט כדי לעצור פעולה בלתי חוקית של המדינה, פוסקים הוצאות לטובתו: הרי הוא נדרש להשקיע זמן, עבודה ומאבק משפטי רק כדי שהרשויות יפעלו כחוק. אז קיבלתי הוצאות? כמובן שלא. אך לא רק שלא נפסקו הוצאות לטובתי, אלא שהשופט הנכבד קבע שאני זה שצריך לשלם הוצאות "לטובת אוצר המדינה". לטענתו "הכפשתי" את סוהרי שב"ס, משום שאמרתי את האמת — האסירים מוכים ומעונים בכל פעם שמובילים אותם לבית המשפט. אך זו בדיוק הייתה הסיבה שביקשתי שהלקוח שלי לא יובא לדיון.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/145741