יחס הסוהרים כלפינו, סרבני השירות בשטחים, נע בין אדישות לבין ענייניות, ופה ושם אף הגיחה חיבה. בכלא 4 נהגו שני סוהרים להבריח לנו בהיחבא סוכריות וטפיחה על השכם. במסדרים היו כאלה שהשפילו מבט כאשר האחרים רטנו, קיללו וצעקו על האסירים. מפקד האגף בכלא 4 מינה אותי לאחראי על ה’נוי’ לאחר שבשיחת רקע סיפרתי לו על עברי הקיבוצי בעמק האלה, לא רחוק מאפס דמים, גבעה המוזכרת במלחמת
עמדתי לפני כניסתי הראשונה לכלא הצבאי בגין סירובי לשרת בשטחים הכבושים. מפקד החטיבה, אחד מאותם “גיבורים” על חלשים, פנה אלי ושאל מדוע ומה פתאום? עניתי שאינני מוכן לשמור על מתנחלים בימים ובעיקר בלילות, בעת שהם מגייסים בני נעוות וחלאות שיתגלו מאוחר יותר כבריונים המתעללים ברועים פלסטינים. אלה רואים בכך אות כבוד וכרטיס כניסה לבית הנבחרים המקומי המכונה כנסת. נשפטתי לחודש מאסר. כמה חודשים לאחר מכן נשלחתי
בהנץ החמה ב-15 בפברואר 1988 עמדה לצאת מלימסול שבקפריסין מעבורת. את סיפונה פקדו 150 פליטים פלסטינים בדרכם לחיפה שבמולדתם. על הסיפון נמצאו צוותי טלוויזיה ורדיו מרחבי תבל, כמו גם משלחת גדולה של אנשי שמאל בה השתתפתי. הספינה נבנתה ביפן בשנת 1948, וקיבלה את השם “סול פרין”. מאוחר יותר, הוסב שמה ל”ספינת השיבה אקסודוס הפלסטינית”. אך ספינת המעפילים מעולם לא יצאה לדרכה. ככל הנראה “הבחורים הטובים” של
באחד מימי נובמבר 1986, בחצות, הצטרפתי לקבוצה של של כ-20 אנשי שמאל שיצאה למפגש עם ראש אש”ף ברומניה. היה זה ניסיון ראשון להעמיד במבחן את החוק אותו יזמה המלח”ית ח”כ גאולה כהן, שאסר על כל התוועדות באשר היא עם “האויב” הפלסטיני. אמנם גם קודם לכן התקיימו מפגשים אסורים, אך לא לאור הזרקורים. הפעם התארגנה קבוצה שקראה תיגר על החוק האווילי הזה. בהמשך, ארבעת ראשי הקבוצה
