fbpx

מיומנו של בוגד: ואז עציר בכלא הצבאי בשם אדם קלר אמר

חוויות מתקופת המעצר הראשונה שלי בכלא הצבאי בגין סירוב לשרת בשטחים הכבושים

עמדתי לפני כניסתי הראשונה לכלא הצבאי בגין סירובי לשרת בשטחים הכבושים. מפקד החטיבה, אחד מאותם "גיבורים" על חלשים, פנה אלי ושאל מדוע ומה פתאום? עניתי שאינני מוכן לשמור על מתנחלים בימים ובעיקר בלילות, בעת שהם מגייסים בני נעוות וחלאות שיתגלו מאוחר יותר כבריונים המתעללים ברועים פלסטינים. אלה רואים בכך אות כבוד וכרטיס כניסה לבית הנבחרים המקומי המכונה כנסת.

נשפטתי לחודש מאסר. כמה חודשים לאחר מכן נשלחתי לכלא שש. ביקשתי להוריד ממאסרי יום אחד בגין תרומתי בכלא ארבע לא נענתה. בכלא היו חמישה-שישה סרבנים ולמעלה משלושים עריקים, גנבי ציוד צבאי ועוד כהנה וכהנה. רוב האסורים היו חובשי כיפות בגדלים שונים. היחס אלינו נע בין סקרנות לתיעוב, מה שהשתנה לאחר זמן מה עקב אירוע מסוים.

הוקמנו בארבע וחצי בבוקר למסדר, ואחריו יצאנו לעבודה. בין מסדר למסדר קיבלנו ארוחת צהריים. השוטרים הצבאיים נהגו בנו לא פעם ולא פעמיים בברוטאליות. לעיתים היו באים והופכים את המיטות בגין רבע שמועה על סמים חבויים שלא היו ולא נבראו. עבורם שימשו מקרים אלה תירוץ להטיל עלינו אימה. כמה מהשוטרים חיבבו אותנו בסתר, ומדי פעם, בעובי הלילה היו מגניבים דבר מתיקה.

היחס אלינו השתנה במהלך יום חג המכונה "שבת הגדול" הנחגג לפני פסח. הדתיים שהיו מכונסים בבית הכנסת, ובאגף יצאו בשירה ובריקודים לאחר התפילה. שני השוטרים ששהו שם היו משוכנעים כי פרץ מרד, והזעיקו תגבורת מבחוץ. חיל החילוץ הגיע נכון ומוכן להכות ולהרביץ כדי לדכא ולו שמץ של התקוממות.

הובהר לנו מיד כי לאיש אין זכות להתקומם, וכי העבריינים עלולים לגמור בבידוד או בצינוק. בינינו היה אדם קלר, איש שמאל מובהק ומבהיק, אשר ריצה מאסר בן ארבעים ימים בכלא הצבאי לאחר שריסס סיסמאות נגד הכיבוש על טנקים בבסיס צאלים. היה זה הוא אשר הניף את ידו. המפקד התורן שאל מה רצונו, והוא ענה לו שעה שסכנת הצינוק ריחפה מעל לראשו. אדם היקר הסביר בנחת, כי מדובר ביום חג מקובל לקראת חג הפסח. לכך ענה המפקד: משוחררים. מאותו יום הפך אדם ליקיר הדתיים ושאר שוהי הכלא.

באותם ימים נטלתי כדורים להדברת מצוקה מסוימת ומפקד הכלא דאג שאמשיך לקבל אותם. אלא שיום אחד טעה הרוקח ורשם לי מינון אחר. באותו לילה, לאחר חצות, התעלפתי. חבריי לתא הזעיקו קצין תורן אשר זימן צוות חירום שהגיע במשאית. שני חובשים מילואימניקים אזקו אותי, הטילו אותי בגב המשאית ושילחו אותי לבית החולים הקרוב אסף הרופא. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר כאשר נכנס הרופא הראשי ושאל לשלומי. המילואימניקים טרחו וענו כי אני סרבן שירות בשטחים. פני הרופא האדימו והוא התרגז מאוד: "הסירו מיד את האזיקים", צרח בקולי קולות. הוא טפח על כתפי ורץ למצוא את הכדורים ההולמים.

לאחר שבוע השתחררתי, וכעבור חודש ימים לערך הזדמנתי למסיבת עיתונאים בבית סוקולוב, אותה כינס יו"ר מפלגת העבודה דאז, שמעון פרס. אחד מאנשיו-מלוויו היה אותו איש מילואים שנצטווה להסיר ממני את האזיקים בבית החולים.

 

עוד בנושא:

https://zoha.org.il/114934

אדם קלר (צילום: זו הדרך)

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן