יומנו של בוגד: על חברים בכלא 4 הצבאי ועל יריבים בכלא 6 

יחס הסוהרים כלפינו, סרבני השירות בשטחים, נע בין אדישות לבין ענייניות, ופה ושם אף הגיחה חיבה. בכלא 4 נהגו שני סוהרים להבריח לנו בהיחבא סוכריות וטפיחה על השכם. במסדרים היו כאלה שהשפילו מבט כאשר האחרים רטנו, קיללו וצעקו על האסירים. מפקד האגף בכלא 4 מינה אותי לאחראי על ה’נוי’ לאחר שבשיחת רקע סיפרתי לו על עברי הקיבוצי בעמק האלה, לא רחוק מאפס דמים, גבעה המוזכרת במלחמת דוד וגוליית. הוא הורה לסוהרים שלא להפריע לי כאשר עבדתי במהלך המסדרים האינסופיים. עבדתי כל כך הרבה, עד ששיחי האגף ועציו אמרו לי לא אחת: אדון נכבד, אתה מגזים בהשקיה רק כדי לברוח מהטרטורים. הואל בטובך למצוא דרך אחרת לחמוק.

לאחר סיפור שבת הגדול בכלא 4, כפי שסופר ביומן האחרון (“זו הדרך”, גיליון 36), הפך אדם קלר לחביב קהילת האסירים, ובעיקר אלה הדתיים. הפכנו כותבי מכתבים עבורם. מאחר שחל איסור מוחלט לבוא בדברים ובבקשות ישירות לסגל, היה על הכלואים לכתוב מכתבים ולהמתין לתשובות. עזרנו להם ברצון רב, דבר שזיכה אותנו בנקודות. לפעמים היו מגניבים מחדר האוכל דברי מאפה ושאר ירקות חבויים שהגיעו לידיהם באמצעות חבריהם הטבחים.

כמה מהאסירים בזו לנו בגין עמדת הסירוב. אחרים הטו אוזן, ופה ושם ביקשו לשמענו ולהביננו. יום אחד התעורר ויכוח בחדר האוכל בכלא 6 על אודות מוצא האדם. הדתיים, יחד עם הדתיים למחצה, הציגו את העמדה המקובלת מאז ימי קדם – האל הטוב השוכן במרומים הוא שיצר את בני האדם, ובעיקר את אלה המכונים יהודים ויהודיות. אנו, מנגד, סיפרנו על דארווין ועל מוצאם הקופי של בני האנוש. אחד מיריבינו, הבריון שבחבורה, הסמיק, הרים שתי ידיים גברתניות וצעק: “רק אתם, רק אתם באים מהקופים. לא אנחנו. אותנו יצר הקדוש ברוך הוא, ורואים זאת בכל מקום ובכל פינה בהם נמצאים יפים וטהורים כמונו”.

עוד בנושא