מיומנו של בוגד: ספינת השיבה שמעולם לא יצאה לדרכה

בהנץ החמה ב-15 בפברואר 1988 עמדה לצאת מלימסול שבקפריסין מעבורת. את סיפונה פקדו 150 פליטים פלסטינים בדרכם לחיפה שבמולדתם. על הסיפון נמצאו צוותי טלוויזיה ורדיו מרחבי תבל, כמו גם משלחת גדולה של אנשי שמאל בה השתתפתי. הספינה נבנתה ביפן בשנת 1948, וקיבלה את השם “סול פרין”. מאוחר יותר, הוסב שמה ל”ספינת השיבה אקסודוס הפלסטינית”. אך ספינת המעפילים מעולם לא יצאה לדרכה. ככל הנראה “הבחורים הטובים” של הצבא הישראלי חיבלו בה.

האירוע זכה בתהודה גדולה, ובארץ הקודש שלפו את הסכינים. ראש הממשלה דאז, חדל אישים בשם יצחק שמיר, כינה את המסע הצפוי הכרזת מלחמה. שר הביטחון דאז, יצחק רבין, שכעבור כמה שנים יקבל פרס נובל לשלום עבור חלקו בהסכמי אוסלו,  הבטיח כי ישראל תתנגד למסע “בכל דרך שתמצא”.

הקבוצה הישראלית במשלחת אנשי השמאל מנתה כ-15 משתתפים ומשתתפות. נמנו עמם תמר גוז’נסקי, לטיף דורי, צ’רלי ביטון, תאופיק זיאד ומרים אלגזי. התקשורת התמקדה באחרונה במיוחד, והכתבים ביקשו ממנה לגולל את סיפור הפלגתה בספינת המעפילים “אקסודוס” מאירופה לחופי פלשתינה בשנת 1947.

נציגי אש”ף קיבלו את פנינו בשדה התעופה בלימסול. ליוותה אותם קבוצת ילדים פלסטינים – בנים של פליטי הנכבה. אך בצד הפרחים והאיחולים, הגיעו אלינו גם איומים סמויים וגלויים מצד גורמים ישראליים וקבוצות פלסטיניות המתנגדות לאש”ף.

כאמור, הספינה מעולם לא יצאה לדרך. הכת הצבאית השלטת בארץ אבותינו הזניקה חיקויים עלובים של ‘ג’יימס בונד’ כדי לעצור אותנו. יש שאמרו כי כמעט-רמטכ”ל אחד, יואב גלנט, פיקד על הפעולה הנועזת לחורר את הספינה כדי להוכיח למצהלות הנישומים והנישומות הציוניים “למי יש יותר גדול”. בזמן השהות בלימסול, אירחו אותנו חברי הארגון בבתיהם. חלקם איבדו אהובים, אחים ואחיות. דמעות ניקוו בחדרי עיניהם כאשר סיפרנו להם כיצד נראים היום המקומות מהם גורשו בצעירותם.

עוד בנושא