fbpx

המתיר החוק לעובדים לשבות? על הספר 'השביתה: משפט, היסטוריה ופוליטיקה'

ביקורת על ספרה של ד"ר לילך ליטור, שראה אור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה

זכות השביתה, כמו זכויות חברתיות לא מעטות, אינה מעוגנת בחוק הישראלי. אין חוק מפורש הערב לחופש השביתה. ובכל זאת מאפיינים שביתות, ובשנים מסוימות – גלי שביתות, את המציאות הישראלית. כאשר נחקקו ב-1992 חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, הציעו חברי כנסת, וביניהן גם כותבת שורות אלה, לחוקק גם את חוק יסוד זכויות חברתיות, הכולל את חופש ההתאגדות וחופש השביתה. אולם ההצעות בדבר חוק יסוד זכויות חברתיות נדחו ברוב קולות. שופט בית המשפט העליון דב לוין הביע ב-1993 (בפרשת בזק) את דעתו האישית, לפיה שמור לזכות השביתה  מעמד חוקתי, אך הרוב בקרב שופטי העליון לא הסכים עמו.

ד"ר לילך ליטור, מרצה וחוקרת בבית הספר למשפטים במכללה האקדמית נתניה ובאוניברסיטה הפתוחה, נטלה על עצמה משימה: ניתוח השביתה כתופעה חברתית-כלכלית ובעיקר – כעניין משפטי. בספרה "השביתה: משפט, היסטוריה ופוליטיקה", שיצא לאור ב-2019 בהוצאת למדא של האוניברסיטה הפתוחה, מציגה ליטור בפני הקוראים מידע רב, תיאורטי ועובדתי, על אודות ההיסטוריה של השביתה בעולם ובעיקר בישראל.

גישתה המחקרית של ליטור היא אובייקטיביסטית: ישנם מעבידים וישנם עובדים; המעבידים שואפים להגדיל את הרווח והעובדים – את השכר; ישנם ארגוני עובדים; פורצים סכסוכי עבודה; ישנן גישות תיאורטיות ודוקטרינות שונות; המדינה מתערבת וישנן הפרטות; ישנם חוקים ויש גם זכויות חברתיות וביניהן זכות השביתה; יש שביתות כלכליות וגם פוליטיות; וישנן מעל לכל פסיקות של בית המשפט העליון.

נאמנה לגישתה זו, מדווחת ליטור בסיכום ספרה, כי שביתה שעניינה תנאי שכר "נתפסת כלגיטימית מקדמת דנא" (עמ' 225), ואילו שביתה פוליטית, כזאת היוצאת נגד חקיקה או נגד החלטות הממשלה "נתפסת עקרונית כשביתה בלתי חוקית" (שם). אך למרות קביעתה זו, עובדתית היא מדווחת קודם לכן (עמ' 176) כי השביתה של עובדי הרכבת נגד מיקור חוץ של תחזוקת הקרונות, כלומר שביתה פוליטית נגד תוכנית ממשלתית, הוכרה בבית הדין הארצי לעבודה כשביתה לגיטימית. כדי להיחלץ מהסבך, מנופפת ליטור בהגדרה של סוג נוסף של שביתה: שביתה מעין פוליטית, המכוונת נגד מדיניות הממשלה אך נחשבת שביתה רגילה (כאשר בית הדין לעבודה קובע זאת).

בספרה טוענת ליטור שוב ושוב, כי לולא ההכרעות השיפוטיות שנטלו על עצמם בית הדין הארצי לעבודה ובית המשפט העליון, הזכות להתארגן ולהקים ועד עובדים ואף להכריז על שביתה בעצם לא הייתה קיימת. עם כל הכבוד למוסדות המשפט, החוקיות של זכות ההתארגנות של עובדים הוכרה כבר ב-2001, כאשר הכנסת אישרה את תיקון מס' 6 לחוק הסכמים קיבוציים, אותו יזמתי שנתיים קודם לכן. החוק קובע (בסעיף 33, ח' – י') כי לכל עובד הזכות לפעול למען התארגנות עובדים בוועד עובדים ובארגון עובדים, להיות חבר בהם ולפעול במסגרתם. החוק גם אוסר על מעביד לפטר עובד או להרע את תנאיי עבודתו בשל חברותו בארגון עובדים או בשל פעילותו להקמת ועד עובדים. ליטור בחרה משום מה להתעלם ממעשה חקיקה זה.

בעקבות המחאה החברתית של קיץ 2011, ניסתה האגודה לזכויות האזרח להתניע מחדש את גלגלי החקיקה וגיבשה הצעת חוק יסוד שיקיף את כלל הזכויות החברתיות, לרבות הזכות לבריאות, לחינוך, לדיור ועוד. אך גם יוזמה זו נותרה בגדר הצעה בלבד. יוזמות של חברי כנסת בכיוון זה לא צלחו גם בעשרים השנים האחרונות. אך הנושא לא ירד מסדר היום.

השנה טרחו חברי כנסת מימינה (איילת שקד ואחרים), מהליכוד (אריאל קלנר) ומישראל ביתנו (עודד פורר ואחרים) להניח על שולחן הכנסת הצעות חוק נגד חופש המאבק המקצועי. שקד הציעה להנהיג בוררות חובה בשירותים חיוניים ואילו קלנר ופורר הציעו כי בשביתה של מורים וגננות לא די בהודעה מוקדמת של 15 יום, כנדרש היום, אלא יידרש גם אישור של 72 שעות מראש של בית הדין לעבודה.

בפרק המוקדש לכלכלה פוליטית, מספרת ליטור: "גישות כלכליות פוליטיות רואות בשביתה לא רק כלי למאבק מקומי מוגבל (במפעל מסוים), אלא גם כלי למאבק פוליטי מעמדי" (עמ' 82). היא מציינת כי בעקבות המשבר הכלכלי שהחל ב-2008, היו באירופה שביתות פוליטיות רבות שיצאו נגד תוכניות של קיצוצים בסעיפים החברתיים בתקציב המדינה. בהקשר זה מכירה המחברת בהשפעה השלילית של ההפרטה על זכויות העובדים: "מגמת ההפרטות והעסקה מוגברת בשוק הפרטי הובילו להתנגדות נחרצת במיוחד של מעסיקים להתארגנויות עובדים" (עמ' 66).

כמקובל בתקשורת הממסדית, מגדירה ליטור כ"כלכלה שיתופית" את המודל הנפוץ בעולם של שיתוף הנסיעות של אובר (Uber) ושל חברות דומות. אך אין לה מילה לומר על מדיניותן השוברת את שוק העבודה בשכר הנמוך משכר המינימום ועל סירובן להכיר בתחולה של חוקי העבודה עליהן.

המחברת אינה מתעלמת מהמרקסיזם (אובייקטיביסטית, לא כן?), וזה מה שיש לה לדווח בנושא: "התפיסה המרקסיסטית הייתה שבעקבות הניצול של ההון את כוח העבודה, תפרוץ מהפכה שתהרוס את מערכות היחסים הקיימות בין ההון לעבודה, ותקום חברת פועלים חדשה שבה לא יהיה מקום לקפיטליזם ולבעלי הון" (עמ' 109). אז זהו שלא כך: הניצול של כוח העבודה במשטר הקפיטליסטי אכן גובר. אך מהפכה תפרוץ לא מעצמה, אלא רק כאשר יגבר כוחם הפוליטי המאורגן של החותרים לשינוי סוציאליסטי של ממש ויעלה בידם לתרגם זאת לתמיכה ציבורית רחבה מצד העובדים השכירים.

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן