מלחמה מתמדת יוצרת כמיהה לפתרון סופי

בחירות 2026 נערכות תוך כדי מלחמה הנמשכת כבר שלוש שנים ובימים טרופים אלה, פסע אחרי שמדינת ישראל עמדה להוציא אל מחוץ לחוק יותר מחמישית מאזרחיה ולשלול את זכותם לבחור בנציגיהם לפרלמנט, קצת מגוחך שקיים ויכוח עם אלה שמודים שנעשים פה פשעי מלחמה אך מסרבים לקרוא למה שישראל עושה בעזה ג'נוסייד. ההבדל אינו זניח. הוא מבחן לקמוס בין אלה שהבינו את המהפכה שחלה בחברה בישראל בעקבות 7.10 לבין אלה שעדיין אינם רוצים לראות, מתרפקים על ישראל שמעולם לא הייתה, וחושבים שדי בהחלפת חלקים בממשלה כדי לתקן את המצב. ההבדל הוא בין אלה שמבינים מה משמעות הציונות ההגמונית בישראל בעת הזו לבין אלה הנאחזים בישראל מדומיינת ועדיין מחכים למדריד, לאוסלו או לרבין.

לאחר שלוש שנות מלחמה אף לא אחת מהחזיתות נסגרה: בעזה, בגדה, בלבנון, בסוריה, בתימן ובאיראן. העצימות ירדה כרגע, אך שום סימן לסיום אינו נראה באופק. העזתים מבוססים בחורבנם, ללא תוחלת. בגדה המערבית הולך ונוצר מצב דומה: השילוש של צה"ל, המתנחלים ובתי המשפט פועל יחד – בל ניתמם – לפרוע ולגזול את שאריות יכולת המחיה של התושבים. בכך הולכים ונוצרים תנאי הלחץ ששררו בעזה, כדי שכאשר תגיעה ההתפוצצות, תהפוך גם הגדה לעזה. ניסיון ההתנחלות בעזרת קק"ל באדמות ערביות ליד מג'ד אל-כרום בגליל ודבריהם הבוטים של סמוטריץ' וסטרוק (24.9) מראים שכיום ישראל מנסה לטרנספר את הפלסטינים מאדמתם בכל חלקי הארץ שבשליטתה: בעזה, בגדה, בגליל, במשולש ובירושלים. בתפיסת מדינת ישראל של היום אין פנים וחוץ, ישראל והשטחים. אין סוף לכיבוש, אין שתי מדינות, אין שני עמים במולדת אחת, אין מדינת כל תושביה. יש רק מדינה יהודית ועוד יותר יהודית.

צה"ל שולט ונלחם בדרום לבנון ובחלקים מסוריה. משבר 2023 הוא חלק מקו-משברים המשתרע דרך המזרח התיכון ומזרח-אפריקה: ממצרי הורמוז ובאב-אל-מנדב דרך תימן, איראן, אתיופיה, סודן, לוב, לבנון, עיראק, סוריה, ירדן, סעודיה, האמירויות, עומאן וכווית. סיבתו העמוקה  של המשבר, נושא למאמר אחר, היא שינוי החשיבות היחסית של האזור בכלכלה הפוליטית האמריקאית. ירידת הצורך והרצון של ארה"ב לנהל ישירות את האזור המורכב הזה ומשבריו. צמצום המעורבות הישירה של ארה"ב באזור יוצרת תחרות בין מעצמות באזור על השפעתן בארכיטקטורה של הסדר החדש המתהווה.

ישראל כמעצמה אזורית מכינה את עצמה להתערבות בסכסוכים רחוקים. צה"ל אימפריאלי, כתמנון או כמולך, מפתח זרועות ארוכות יותר: תדלוק אווירי, צוללות, לוויינים, סיירות מוטסות בעורף האויב. זו מלחמה שאינה נגמרת, שאינה יודעת צמצום לא בדם ולא בדמים.

הטרנספריסטים החדשים

המנהיגים הציונים, משמאל ומימין, הטיפו עוד משנות ה-30 לטרנספר של הפלסטינים משטחי א"י המנדטורית. במלחמת 1948 גורשה רוב האוכלוסייה הפלסטינית משטחים שנכבשו בידי ישראל ואלה שניסו לחזור – חוסלו. אחרי מלחמת 1967 סולקו חלקים מאוכלוסיית הגדה. הגולן נכבש ללא רוב תושביו שברחו או סולקו. בעזה הוחרבו בשיטתיות בשלוש השנים האחרונות כל התשתיות הכלכליות, התברואתיות, התרבותיות והדתיות ורוב הדיור. נשללו מהתושבים כל אמצעי המחייה. נהרגו בהפצצות כ-80,000 לוחמים ואזרחים. אך למרות ההרס וההשמדה הנוראיים לא הייתה עזיבה המונית של הרצועה. הפעם סירבה מצרים לקבל פליטים וכך גם מדינות ערביות אחרות. העזתים, ברובם פליטי 1948, נשארו מכורח או מנחישות עמדה.

נוצר מצב חדש שבפניו לא ניצבה הציונות מקודם: "הטרנספריסטים" המתיקו את רעיון הסילוק האכזרי והסוו אותו כ"הגירה מרצון". אך מה לעשות כשאין אפשרות להבריח ואין הסכמה? האם ייסוגו ציונים מחזון כיבוש הארץ נוכח עמידה עקשנית של בני המקום? האם על הציונות לדחוף פלסטינים למצרים וירדן בכוח, חרף התנגדותן, ולו במחיר מלחמה? איך מנרמלים ומכשירים, כלפי אזרחי ישראל וכלפי העולם, טרנספר בכוח? ג'נוסייד אינו בהגדרה השמדת כל האוכלוסייה! כמה הרג והרס אפשר "להעביר" בהנדסת תודעה מבלי שיראה כג'נוסייד?

קראנו בשבוע שעבר ב"הארץ" (2.10) את התחקיר על "המרכז לחירות ישראל" מיסודה של "קרן תקווה", שהחליפה את קהלת. מיליונים מושקעים בישראל, מכספם של מיליארדרים יהודים אמריקנים ימניים קיצוניים, לטיפוח ולקידום אנשים מתוך הקצונה הגבוהה ומנגנוני המדינה לעמדות מנהיגות קריטיים. המרכז החדש ו"תוכנית צ'רצ'יל" שלו מחנכים מנהיגים לעתיד לאידיאולוגיה ציונית מחודשת שעקרונותיה: השלום אינו יעד, אין עידן בלי מלחמות, יש לגרום לעזיבת מאות אלפי פלסטינים, יש להיערך להפעלת אוגדות במרחק מאות קילומטרים מישראל, יש להתכונן לעימות עם מצרים וירדן, יש להגדיל את הצבא, יש לקצץ בכל השאר, יש לחיות בתודעה של אומה מגויסת.

אחת מתוצאות מלחמת עזה בעולם היא ההכרה המתרחבת במהירות שישראל אינה דומה יותר לשאר המדינות, ולכן אין להתייחס אליה עוד כאל שאר המדינות. כמה ממנהיגי ישראל מוגדרים כפושעי מלחמה. על ישראל הולכות ומוטלות סנקציות בתחומים רבים. גדל מספר הגופים בחו"ל המנתקים קשר עם ישראל וקוראים להחרמתה. מאות אלפי ישראלים, חלקם הגדול משכילים ומצליחים, עזבו את ישראל בשלוש השנים האחרונות, זמנית או לצמיתות. מיליוני יהודים מרגישים מאוימים בגלל שינוי היחס כלפיהם בארצותיהם, כתוצאה מהתנהגות ישראל בעזה ובגדה.

האלטרנטיבה – הרשימה המשותפת ורע"מ

הבחירות הקרובות אינן רגילות. אף לא אחת מ"מפלגות השינוי" אינה מציעה דרך מדינית אלטרנטיבית. השאלות העיקריות בין האופוזיציה והקואליציה הן על דרך המלחמה: מי אחראי לה ומי חייב להתגייס אליה? כל המפלגות הציוניות בעד המשך השליטה הישראלית בסוריה, בלבנון, בעזה ובגדה ובעד המשך המלחמה באיראן. אין  מפלגה ציונית הדוגלת בסיום הכיבוש ובמו"מ עם הפלסטינים.

הערבים אזרחי ישראל הם הנפגעים העיקריים מחברת המלחמה המתמדת, שהפקירה אותם לשלטון הפשע המאורגן. הרשימה המשותפת ורע"מ עומדות בראש מגיני זכויות האדם והזכויות הליברליות-דמוקרטיות – כי הערבים בישראל הם הנפגעים הראשונים והעיקריים של העדרן. אמנם הסיכויים שהרשימה המשותפת תהיה בקואליציה נמוכים. אך הצבעה יהודית-ערבית מחוזקת למשותפת תבטיח אופוזיציה לוחמת בפשיזם ותמיכה בכל ממשלה שתפנה נגד המלחמה לעבר עתיד של שלום במזרח התיכון.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/148519