תיאטרון האבסורד בבית המשפט העליון: התשובה לפסילה – משותפת חזקה

ירושלים מזקקת לתוכה את המציאות הישראלית כולה. מצדה האחד תושבים פלסטינים חסרי זכויות בסיסיות, החיים תחת כיבוש צבאי ובצל האיום המתמיד של הקמת התנחלויות חדשות בשכונותיהם והריסת בתיהם; ומהצד השני – מוסדותיה ה"דמוקרטיים" של המדינה הכובשת. מצד אחד אלימות הולכת וגוברת נגד נהגי תחבורה ציבורית ערבים, שאינה זוכה באכיפה מספקת; ומהצד השני – שרים וחברי כנסת המעודדים, במישרין ובעקיפין, אלימות מסוג זה. מצד אחד המרכז הדתי החשוב ביותר לשלוש הדתות המונותאיסטיות; ומהצד השני – יהודים הפוגעים בסמלי הדתות האחרות בטענה ל"שליחות אלוהית בארץ הקודש". ובתווך, בין כל אלה, מתיימר מוסד אחד לקדם צדק – בית המשפט העליון.

בשבוע שעבר, ולא בפעם הראשונה, הגיע תיאטרון האבסורד הישראלי לפתחו של בית המשפט. המחזה שעל הפרק נקרא "דיון בעתירות ובערעורים נגד פסילת המועמדים והרשימות הערביות", והשופטים מילאו בו את תפקיד השחקנים-במאים. עוד בטרם החלה ההצגה היה ברור לכל כי הסוגייה המרכזית שעל הפרק היא הדיון בפסילתו של יו"ר בל"ד, סמי אבו שחאדה. השופטים, בכובעם כבמאי ההצגה, בחרו לפתוח אותה בנושא זה.

בצדו האחד של האולם עמדו השר ועורך הדין איתמר בן גביר, שהורשע ב-13 עבירות פליליות, ובהן הסתה לגזענות וגילוי הזדהות עם ארגון טרור; עו"ד זאב וולף, שהורשע ברצח פלסטיני בפיגוע שביצעו פעילי "כהנא חי"; וחברת הכנסת החדשה מטעם עוצמה יהודית, טלי גוטליב, הידועה בצעקותיה ובתמיכתה באנסים במסגרת עבודתה כעורכת דין, עוד בטרם נכנסה לכנסת. בצדו השני של האולם, בכובע הנאשם, עמדו יו"ר בל"ד אבו שחאדה ועורך דינו, ד"ר חסן ג'בארין מארגון עדאלה. ובתווך – תשעה שופטים. ההאשמה שעל הפרק: תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל. הראיה: מאמר אחד, שפורסם יום לאחר 7 באוקטובר. 

סוף ידוע מראש

לצופה שראה את ההצגות שהועלו בבית המשפט העליון לאחרונה, וכן את החזרות להצגת "פסילת המפלגות הערביות" בוועדת הבחירות המרכזית ובתקשורת הישראלית, סוף ההצגה היה ידוע מראש – אבו שחאדה לא יוכל להיות מועמד לכנסת הבאה. אך הדבר לא מנע מסמי ומעורך דינו להכין את ההגנה הטובה ביותר האפשרית, גם אם היה סיכוי קלוש לשנות את הכרעת הדין; לצפות מהרכב השופטים לקיים מראית עין של דיון רציונלי; ולהתפלא שעו"ד בן גביר ניצל את הדיון כדי לנהל קמפיין בחירות.

הרכב השופטים נראה לעיתים כמו פאנל בחדשות 12. כשבן גביר דיבר מטעם התביעה, הם אפשרו לו לנהל קמפיין בחירות על חשבון הדיון המשפטי, ואף להשוות את התביעה שלו לפסילת אבו שחאדה להעמדתו לדין של הצורר הנאצי אייכמן. אך כשאבו שחאדה הגן על עצמו, הם חזרו על אותה שאלה שאנו רגילים לשמוע באולפנים ברגעים הנדירים שמגיע אליהם דובר ערבי: האם לדעתך חמאס הוא ארגון טרור? לשופטים לא שינה כלל שאבו שחאדה חזר בו מהמאמר שכתב, גינה את פשעי חמאס ב-7 באוקטובר והסביר כי כל חייו תמך במאבק בלתי אלים לשחרור לאומי של הפלסטינים.

הדיון הגיע לסיומו והדרמה החלה. השופטים ברובם תמכו בפסילת אבו שחאדה, בעוד שהמיעוט סבר כי החוק אינו מאפשר לפסול אותו על סמך הממצאים הקיימים, וחשש מיצירת תקדים משפטי בנושא. לבסוף, נשיא בית המשפט, השופט יצחק עמית, העלה בפני אבו שחאדה "הצעת פשרה", שנכון יותר להגדירה כסחיטה באיומים: "דומה כי התוצאה המסתמנת היא לאישור ההחלטה על הפסילה על כל הכרוך בכך. בנסיבות אלו ועל דעת כלל חברי ההרכב ממליצים למר אבו שחאדה לשקול אם עומד על התמודדות או אינו עומד עליה באופן שייתר מתן פסק דין מנומק בעניין". בשעות הערב הודיע אבו שחאדה על הסרת מועמדותו, ובכך הסתיימה ההצגה. לראשונה מועמד ערבי לא יוכל להתמודד לכנסת ללא פסק דין.

הציבוריות הישראלית בין הדמוקרטים לבן גביר

האבסורד לא הסתיים באולם בית המשפט. בערב של אותו יום מצאתי את עצמי מסכים עם פרשן ערוץ 14 משה כהן-אליה, שהתפרסם בעבר בהפצת עצומה הקוראת לנשיא טראמפ להטיל סנקציות על נשיא בית המשפט העליון עמית ועל היועמ"שית. וכך אמר כהן-אליה בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14: "על פי הדוקטרינה המשפטית אי אפשר היה לפסול את אבו שחאדה, ההלכות של בית המשפט העליון לא מאפשרות זאת. אבל בית המשפט העליון לא יכול להיות יותר שמאלני מהדמוקרטים והיועמ"שית שהיו בעד ההדחה, ולכן זה יותר אירוע פוליטי ממשפטי". אכן, לאלו המכונים "דמוקרטים" יש אשמה כבדה במהלך האנטי-דמוקרטי הזה.

הצדק כבר מזמן אינו עומד במרכזו של בית המשפט העליון. תחת ממשלת נתניהו ובצל ההפיכה המשטרית ומסע הדה-לגיטימציה נגד בית המשפט, לא פעם נדמה שהשופטים הם עוד שחקן במרחב הפוליטי, ולא צופים מהצד שעקרונות המשפט הם נר לרגליהם. וכך, בעזרת לחץ ציבורי ותקשורתי כמעט מכל הקשת הפוליטית, תמך בית המשפט בפסילתו של אבו שחאדה, אף שאין למהלך הצדקה משפטית.

כאשר בית המשפט העליון לא מסוגל לעמוד מול הלחץ הפוליטי, אין מה לחכות שהשינוי יגיע ממנו. את המאבק למען הדמוקרטיה, השוויון והשלום צריך להכריע במרחב הפוליטי דרך הגברת ההשתתפות בבחירות ולצדה – התעקשות על הגברת מנוף הלחץ העממי בקרב הציבור הערבי-פלסטיני בישראל והיהודים הדמוקרטים.

בבחירות הקרובות, הדרך היחידה לשנות את השיח שמקודם בקואליציה ובאופוזיציה, ומועצם דרך התקשורת הישראלית על גווניה, היא הצבעה רחבה לרשימה המשותפת והפיכתה לכוח פוליטי גדול ומשמעותי שאי-אפשר להתעלם ממנו ומהשיח שהוא מקדם. הרשימה המשותפת היא היחידה שמציעה מציאות ושיח אחרים בבחירות אלה. לא עוד מלחמות וחיים נצחיים על החרב, אלא שלום והסכמים מדיניים; לא עוד דמוקרטיה חלקית ומעורערת, אלא דמוקרטיה מלאה ושוויונית; לא עוד 50 גוונים של גזענות וכהניזם, אלא חיים משותפים של יהודים וערבים.    

דויד מרגלית

עוד בנושא: https://zoha.org.il/148526/