כך נראה יישור קו בגרמניה הנאצית: אזהרת ההיסטוריה מול ההפיכה המשטרית בישראל ובארה"ב

התגבשות שלטון הנאצים בגרמניה עצמה דרשה את פירוק הסדר הליברלי-דמוקרטי כולו. תהליך זה, שנקרא  Gleichschaltung (בתרגום חופשי: יישור-קו או סנכרון), הגדיר את תקופת התייצבות הסדר הפוליטי החדש בשנים 1933–1934. משמעותו הייתה שילוב פוליטי של כל אחד ממרכיבי המדינה, כולל הפרלמנט, מערכת המשפט, הביורוקרטיה האזרחית, הצבא, והרשויות המקומיות והאזוריות, והרחבת תהליך הנאציפיקציה לגופים המרכזיים של מנגנוני המדינה האידאולוגיים בחברה האזרחית: מוסדות החינוך, אמצעי התקשורת, האיגודים המקצועיים ועוד.

סנכרון זה הושג באמצעות אידאולוגיה, חקיקה, הפחדה, כפייה ושיתוף פעולה כפוי, לרוב תוך הפעלת לחץ על מוסדות בדרישה "לנקות את עצמם". המשפטן הנאצי הבכיר קרל שמידט קידם את שני העקרונות המנחים של הגלייכשאלטונג: הראשון היה סילוק "לא-אריים", והשני היה "עקרון הפיהרר", כלומר, העמדת המנהיג מעל לחוק הכתוב. בתקופה זו, נעשה בגרמניה שימוש באצטלה משפטית ללגיטימציה של ריכוז הכוח – אצטלה שתוסר בהמשך. שמידט הסביר כי מטרת הגלייכשאלטונג הייתה "אחדות וטוהר" שיושגו דרך "השמדה של השונות".

תהליך רחב ומדורג

תהליך הגלייכשאלטונג בגרמניה כוון בו-זמנית לכל זרועות השלטון ולמוסדות התרבות, אך התרחש בשלבים: שריפת הרייכסטאג, שהתרחשה כחודש לאחר מינוי היטלר לקנצלר בינואר 1933, הובילה להוצאת שני צווים נשיאותיים שהצדיקו את הפרת החוקה. צווים אלה קיבלו גיבוי בחוק ההסמכה ממרס 1933 ("החוק להסרת סכנה מהאומה ומהרייך"), שהעניק להיטלר סמכויות חקיקה בלתי-מוגבלות, ללא צורך באישור הפרלמנט. במקביל, החלו מעצרים וטיהור פוליטי של מתנגדים, וכן היישום של "החוק להשבת השירות הציבורי", שאפשר את סנכרון כלל עובדי המדינה. שלב זה הסתיים ביולי 1933 עם ביטול כל המפלגות הפוליטיות, למעט המפלגה הנאצית.

השלב השני התמקד בשליטה בצבא, באוניברסיטאות, בעיתונות ובארגונים חברתיים ותרבותיים נוספים. בדצמבר 1933 הכריז היטלר כי הצבא (הוורמאכט) הוא "הנושא הבלעדי של נשק האומה", ובכך החל לערער את כוח ההֶס-אָה (מיליציות פלוגות הסער הנאציות החומות). "השמדת השונות" במוסדות התרבות יושמה באופן הבולט ביותר באוניברסיטאות: הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, שמונה לרקטור אוניברסיטת פרייבורג ב-1933, היה אחראי על יישום הגלייכשאלטונג בה. היידגר יישם את התהליך במלואו, סייע בטיהור מוסדות האקדמיה והסגיר עמיתים. בתקופה זו שיתף פעולה עם שמידט בקידום האידאולוגיה הנאצית, ובכלל זה הצדקת האנטישמיות ועריכת טקסי שריפת ספרים.

השלב השלישי והמכריע החל בטיהור מדמם של הנהגת ההס-אה בין 30 ביוני ל-2 ביולי 1934. לאחר מותו של נשיא גרמניה הינדנבורג באוגוסט, הפך היטלר מקור הסמכות העליון במדינה, כפי שהוכרז במאמר של שמידט : "הפיהרר הוא שמגן על החוק". כך הושלם ריכוז השלטון הפשיסטי בכל מוסדות המדינה ובאיבריה המרכזיים של  החברה האזרחית .

הברית בין ההון הגדול לימין הקיצוני

מדינות פשיסטיות אחרות הלכו במסלול דומה, אך פחות כוללני. באיטליה, לדוגמא, תהליך הסנכרון התרכז בעיקר באיגודים המקצועיים, במפלגות ובתקשורת. אמנם רבות מההתפתחויות הללו היו ייחודיות לאירופה של שנות ה-30, אך גם ניאו-פשיזם עכשווי שואף להחליף את הסדר הליברלי-דמוקרטי בברית בין ההון הגדול לבין הימין הקיצוני, תוך עידוד גזענות, לאומנות, שנאת נשים ולהט"ב, אלימות משטרתית ומיליטריזם קיצוני. היטלר לא ביטל את חוקת ויימאר, אלא כפי שהסביר ההיסטוריון קרל בראכר, שחק והפר את מהותה באמצעים חוקתיים. לאחר שהגיע לשלטון, הפעיל היטלר במהירות את סעיף 48 של החוקה, שאיפשר לממשלה ולצבא לנקוט בצעדי חירום ללא אישור הפרלמנט. כך הושעו חירויות האזרח.

שריפת הרייכסטאג איפשרה להיטלר להפעיל את הסעיף הזה, ובהמשך הגיע חוק ההסמכה שהשלים את ביטול הפרדת הרשויות. אולם, היה דרוש לשלטון מוחלט גם תהליך סנכרון, שבו מרבית זרועות המדינה והחברה האזרחית שולבו בסדר הנאצי, לעיתים קרובות מרצון, אך תחת טרור הולך וגובר. חשוב להכיר בכך שכל זה קיבל צורה משפטית, כפי שהיה אופייני לשלטון הפשיסטי. ההיסטוריון ניקולאוס וכסמן מציין כי הרייך השלישי לא הפך מדינת משטרה מוחלטת. להיפך, הנאצים נקטו במחוות פומביות של תמיכה במערכת המשפט, במיוחד בתחילת שלטונם.

היטלר אף הבטיח שהשופטים יהיו בלתי ניתנים להדחה. אולם באותה נשימה דרש שגזרי הדין יהיו גמישים, והבהיר כי השופטים כפופים ל"רצון הלאומי" ולא לעקרונות החוק. מערכת המשפט שימשה ככלי מרכזי לטרור חוקי, להפללת מתנגדים פוליטיים ולפוליטיזציה של עבירות פליליות רגילות. המשפטים לא נותרו חסויים: להיפך, העיתונות הנאצית דיווחה בהרחבה עליהם. היטלר סירב לחוקק חוקה חדשה בטענה כי "הצדק הוא אמצעי לשליטה. צדק הוא הפרקטיקה המקודדת של שלטון". לדבריו, חוקה חדשה תהיה מוקדמת מדי ותפגע ב"מהפכה". בסופו של דבר, תהליך הסנכרון הושלם, וההזדהות של הפיהרר עם החוק הפכה מוחלטת.

המניע העמוק של כל צורות הריאקציה האלה הוא דיכוי מעמד העובדים וההתנגדות. מאחורי הפופוליזם של טראמפ מסתתרת הפרטה מואצת של פונקציות המדינה, חיזוק שלטון ההון והכוונה גזענית יותר במדיניות החוץ האימפריאליסטית. מימוש אסטרטגיה ניאו-פשיסטית כזו מחייב גלייכשאלטונג חדש שהודות לו יהיו כולם – הקונגרס, מערכת המשפט, הבירוקרטיה, הממשלות המקומיות, הצבא, מנגנוני הביטחון, התקשורת, ומוסדות החינוך – מיושרים לקו אחד.

קטע מעובד ומקוצר מתוך ספרו של ג'ון בלאמי פוסטר: "טרמפ בבית הלבן: טרגדיה ופרסה"