סקר רל"א: 57% מהעובדים בעלי שכר נמוך ויתרו על שירותי בריאות ותרופות

יותר ממחצית מבעלי ההכנסה הנמוכה בישראל, כ-57%, ויתרו בשנה האחרונה על שירותי בריאות או על תרופות שנזקקו להם, לעומת כ-30% בלבד מבעלי ההכנסה הגבוהה. כך עולה מסקר חדש שערכה בסוף יולי חברת גיאוקרטוגרפיה עבור עמותת רופאים לזכויות אדם (רל"א), בקרב מדגם ארצי מייצג של 800 יהודים וערבים.

עמותת רל"א עורכת מדי שנה סקר הבוחן את התנאים החברתיים שמעצבים את הבריאות בישראל. הסקר מצביע על ירידה בתחושת הביטחון במרחב הציבורי והאמון במדינה, עלייה במצוקה הנפשית ובוויתור על תרופות ושירותים, ופערים בכל המדדים על רקע מעמדי, מגדרי ולאומי.

בכלל האוכלוסייה, 42% מהמשיבים דיווחו שנמנעו או ויתרו על טיפול רפואי או על תרופה בשנה האחרונה, שיעור גבוה מזה שמדדה העמותה בסקרים קודמים. בעלי הכנסה נמוכה דיווחו על עלות כספית גבוהה כחסם לקבלת טיפול בשיעור של כמעט פי שלושה מבעלי הכנסה גבוהה.

הוויתור על טיפול לא מסתכם באירוע חד-פעמי. מתוך מי שדיווחו שדפוסי ההתנהגות הבריאותית שלהם הורעו בשנה האחרונה, 22% מכלל הנשאלים, כמעט 37% ציינו במפורש פנייה לבדיקות, מעקבים או טיפולים כתחום שבו חלה ההרעה, לצד ירידה בפעילות גופנית (כ-47%) ובתזונה (כ-45%). כמו כן, כשניים מכל חמישה ממי שפנו לקופות החולים בשנה האחרונה בעקבות בעיה משמעותית דיווחו שקיבלו מענה בלתי מספק או לא קיבלו מענה כלל.

הפער המעמדי בא לידי ביטוי גם במצב הנפשי ובדרכי ההתמודדות עמו. 53% מהציבור דיווחו על מצוקה רגשית שפגעה בתפקוד בשנה האחרונה, כאשר בעלי הכנסה נמוכה חוו זאת בשיעור של 60%, לעומת 47% מבעלי ההכנסה הגבוהה, ובמצוקה תדירה הפער חריף עוד יותר.

כאמור, פערים ניכרים גם בתחושת הביטחון האישי. רק 23% מהציבור מרגישים בטוחים מאוד במרחב הציבורי, ירידה מכ-31% בסקר הקודם, כשהירידה מרוכזת כמעט כולה בקרב היהודים, מ-35% ל-25%. בקרב הערבים המצב חמור יותר: רק 9.7% מרגישים בטוחים מאוד, לעומת 42.5% שמרגישים לא כל כך בטוחים או לא בטוחים כלל, ובקרב גברים ערבים שיעור חוסר הביטחון מגיע ל-50%. מבין מי שחוו או היו עדים לאלימות בשנה האחרונה, כ-13% מכלל המדגם, יותר ממחצית דיווחו על אלימות פיזית ו-12% על אלימות מינית או הטרדה מינית. גם האמון במענה המדינה בתחום הביטחון האישי נמוך במיוחד: רק 11% מהציבור מרגישים שהמדינה עונה במידה רבה על צורכיהם בתחום זה, לעומת 47% שמרגישים שהיא עונה במידה מועטה או לא עונה כלל. פער מגדרי עקבי נמצא בכל התחומים שנבדקו: נשים מדווחות על פחות אמון מגברים ביכולת המדינה לתת להן מענה, כך למשל בתחום הביטחון האישי רק 7.7% מהנשים מעריכות שהמדינה נותנת או תיתן מענה במידה רבה, לעומת 14.7% מהגברים.

תמונה דומה של הצטלבות בין הגורם המגדרי לגורם הלאומי עולה בחסמים שחוות נשים ערביות בפנייה לרופא או רופאת המשפחה בנושא אישי או רגיש – מצוקה נפשית, אלימות במשפחה, התמכרות, בריאות מינית. הן מדווחות על חסמים ייחודיים בשיעור גבוה פי שניים וחצי עד שלושה מנשים יהודיות: חשש מיחס שיפוטי (14.5% לעומת 5%) והיכרות אישית עם הרופא הפוגעת בפרטיות (כ-16% לעומת כ-6%). מבין הנשים הערביות שפנו למרפאות קופות החולים בעקבות בעיה רפואית משמעותית, רק 21% קיבלו מענה שהעריכו כמספק, לעומת 38% בקרב נשים יהודיות ו-28% בקרב גברים יהודים וערבים.

בעקבות ממצאי הסקר נמסר מרל"א: "מערכת הבריאות הציבורית אמורה לצמצם אי-שוויון, אבל למעשה לא פעם היא מנציחה אותו, ומי שסובלים וסובלות מהצטלבויות של מיקומי שוליים חווים את הפגיעה הכי קשה. מדיניות בריאות שמצהירה על מחויבות לצמצום פערים ולשוויון בבריאות, חייבת להביא את זה בחשבון".

עוד על הסקר: https://www.phr.org.il/annual-survey-2026/?pr=17548