יום השואה: סיפור הגבורה של ליאון תג'ר – שההיסטוריוגרפיה הציונית רוצה למחוק מהזיכרון
תג'ר, קומוניסט ממוצא יהודי, הוכר כגיבור האומה הבולגרית על פעילותו נגד הנאצים במלחמת העולם השניה
ליאון תג'ר, קומוניסט בולגרי ממוצא יהודי, הוחזק במחנה כפייה במולדתו עד ה-24 ליוני 1941. יומיים לאחר שפלשה גרמניה הנאצית לברית המועצות, לא חיכה תג'ר להנחיות מפלגתו, אליה הצטרף ב-1933. הוא פרץ למחסני מחנה העבודה, גנב תרמיל מלא חומרי נפץ וברח.
כעבור שישה ימים, נשמע פיצוץ אדיר ואחריו עלו בלהבות מחסני הדלק של עיר הנמל הבולגרית רוסה. בפעולת יחיד נועזת, הצליח תג'ר לחסל את מאגרי הדלק שנועדו לשימושו של הוורמכט, שבראשית אותו חודש פתח בקרב על מוסקבה. במהלך הפעולה נאבק תג'ר בחייל גרמני אשר שמר על המתקן, ודקר אותו למוות בסכין. הייתה זו אחת מהפעולות הפרטיזניות הראשונות בבולגריה נגד הנאצים וממשלת בולגריה הפרו-פאשיסטית.
מבחינה מבצעית הסתיימה הפעולה בהצלחה, אולם היא הסתיימה גם בלכידתו של תג'ר, שעבד בעבר בנמל, בידי המשטרה הפאשיסטית, שעינתה אותו במשך ימים במטרה לגלות את שמות חבריו למחתרת. אולם תג'ר עמד בגבורה בעינויים ולא הסגיר איש. ב-17 לנובמבר נידון תג'ר למוות בתלייה וב-15 לדצמבר, בשעה שתיים לפנות בוקר, הוציאו אותו התליינים הפאשיסטים להורג בכלא רוסה. לאחר נפילת השלטון הפאשיסטי, בתקופת הרפובליקה העממית, הוכר תג'ר כגיבור האומה הבולגרית ובתי הזיקוק ברוסה נקראו על שמו של תג'ר. אך ב-1989 עם תום הרפובליקה העממית הוסר שמו מבתי הזיקוק.
על לאון תג'ר לא נשמע ביום הזכרון לשואה ולגבורה. למה? רמז לכך ניתן למצוא בכתב ההגנה שהגיש תג'ר במשפטו בבולגריה, בו כתב את הדברים הבאים: "בכתב האישום מתעלם התובע במזיד מן העובדה שמעולם לא נשפטתי בבולגריה, ושגורשתי על ידי השלטונות הקולוניאליים האנגליים והציוניים".
אכן, תג'ר, שהצטרף למפלגה הקומוניסטית בבולגריה ב-1933, גורש מפלשתינה המנדטורית שתחת כיבוש קולוניאלי בריטי, אליה הגיע כציוני ב-1923. אולם עד מהרה התפכח תג'ר מהציונות, ומצא את דרכו לשורותיה של הפק"פ, המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה שנרדפה על ידי השלטונות האימפריאליסטיים והמוסדות הציוניים ששיתפו פעולה עמם כדי לסלק אותו מההסתדרות ולגרש אותו מהארץ.
אביו, יוסף תג'ר, היה עורך דין ידוע, פעיל ציוני ועורך השבועון הציוני "שלום". ב-1921 החליט אב המשפחה להגר לארץ עם משפחתו והתיישב בתל-אביב. ליאון, בן ה-18, עזב את לימודיו והצטרף לאביו בעבודות הקטיף בפרדסים וב-1924 הצטרף לפק"פ ופרסם מאמרים בביטאונה המחתרתי. הוא דגל בשיתוף פעולה בין ערבים ליהודים ובמאבק משותף נגד השלטון הבריטי.
באוגוסט 1933 עזר תג'ר לארגן ביפו הפגנה נגד המשך המנדט הבריטי. על מקום ההתארגנות פשטה קבוצה בהנהגתם של יהודה ארזי ודוד פרידמן, שני אנשי ההגנה שנשלחו בהנחיית הבולשת הבריטית. תג'ר נעצר, ישב שלושה חודשים בכלא בירושלים, ולאחר מכן גורש לבולגריה.
תג'ר לא לבד. קומוניסטים רבים שגורשו מהארץ בשנות העשרים והשלושים לחמו בגבורה נגד הפשיזם. לאופולד טרפר ניהל את אחת מרשתות הריגול החשובות של המודיעין הסובייטי במערב אירופה. אבל על שמו אין רחוב בישראל. ירחמיאל לוקצ'אר מת בהגנה על סטלינגרד, אבל על שמו אין קיבוץ. מרסל לנגר היה מפקד הבריגדה ה-35 של הרסיסטנס, ההתנגדות האנטי-נאצית, בדרום צרפת. על שמו יש רחוב ותחנת מטרו בעיר בורדו, אבל לא זכה להנצחה בישראל. ההיסטוריוגרפיה הציונית מחקה אותם.
זה לא באמת צריך להפתיע את מי שמכיר את הנפשות הפועלות. את הארגון הצבאי היהודי (אצ"י), אחד הגורמים המרכזיים במרד שיום השנה לפריצתו משמש כתאריך לציון יום הזכרון לשואה ולגבורה, מחקו פה מהתודעה כי הם לא היו מפא"יניקים. את מארק אדלמן, מפעילי תנועת הבונד היהודית-סוציאליסטית, מהאנשים המרשימים שהמין האנושי הצמיח מתוכו, ניסתה המשלחת ישראלית להרחיק מהטקס לציון 50 שנה לפרוץ מרד גטו ורשה. אם זה היחס שלהם לאנשים שהם רק ברי פלוגתא פוליטית שלהם, איך ניתן לצפות שיתייחסו לכאלה שהייתה להם יד בגירושם לאירופה? מההיסטוריוגרפיה הציונית הרשמית לא ניתן לצפות לדבר. נותר רק לספר את סיפורם של אלה שהיא מבקשת למחוק. אחד מהם היה לאון תג'ר, 1941-1903, פרטיזן, יהודי, בולגרי, קומוניסט, אנטי-פשיסט וגיבור.
עוד בנושא:
אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il