ספר חדש: ראשי מפלגת העבודה בשירות מועצת יש"ע וההתנחלויות בשטחים הכבושים

ספרו החדש של יצחק גרינברג "הניצחון ושברו: מה חשבו בכירי מפלגת העבודה על עתיד השטחים 1973-1972" מגלה טפח ומכסה טפחיים. מחקרו עוסק בדיונים פנימיים בין בכירי מפלגת העבודה שעה הם אחזו בהגה השלטון ויכלו להשפיע על מהלכי מדיניות. צמרת ההנהגה – יגאל אלון, שמעון פרס, משה דיין וגולדה מאיר – דבקה במדיניות ההתנחלויות ובהזיה שנקראה "האופציה הירדנית", כלומר ביתור הגדה וחלוקתה בין ישראל לירדן. גולדה מאיר, ראשת הממשלה בעת מלחמת 1973 הנוראה, הגדילה עשות והכחישה את עצם קיום העם הפלסטיני: "אני פלסטינית. מ-1921 ועד 1948 נשאתי דרכון פלסטיני. לא היה דבר כזה באזור: יהודים, ערבים ופלסטינים. היו יהודים וערבים" טענה.

הזחיחות והיוהרה המזוהים עם מפלגת העבודה אפיינו את הדיונים הפנימיים. כך אמר השר ישראל גלילי, מראשי מפלגת העבודה דאז, המצוטט בספר: "אני חונכתי על התייחסות אל יהודה ושומרון, אל חופו של הים בואכה אל-עריש, כאל מולדת היסטורית, לא בלבד מולדת שברוח, במורשה, בספר, אלא כאל מרחבי ההגשמה הממשית הציונית". למרבה הפליאה, הטקסט הזה אינו ציטוט של ראשי גוש אמונים (שקם ב-1974) אלא מלב ליבו של הקונצנזוס הישראלי: בבחירות 1969 זכה המערך ב-46% מכלל הקולות וב-56 מנדטים.

בנושא השטחים כתבו ראשי המערך במצע בחירות 1969: "מאז הפסקת האש רואה עצמה ממשלת ישראל אחראית לקיום שלטון תקין בשטחים. לאחר שחלפו שנתיים מאז מלחמת ששת הימים יש להחיש ביצוען של היאחזויות ביטחוניות והתנחלויות קבע". סעיפים אחרים כוללים קריאה להחלת מנהל מקומי עצמאי, לפיתוח כלכלי – "מדיניות הגשרים הפתוחים" ולהקמת התנחלויות לא בלב האוכלוסייה הפלסטינית המכונה "גב ההר".

אך בספרו עושה גרינברג גם הנחות למפלגת העבודה. הוא טוען בו מספר פעמים, כי המסתייגים ממדיניות ההתנחלויות ו"החזקת השטחים" נמנעו מלקרוא לשילוב הצעות ברורות להקמת מדינה פלסטינית במצע המפלגתי מחשש מיצירת קרע במפלגה והחלשת כוחה הפוליטי. מוזר כי גרינברג חוזר על טיעונים שהיו דלוחים כבר אז. בפתח הדבר לספר כתב: "מן הבחינה הפוליטית הסתיים הדיון במזכירות מפלגת העבודה בקול דממה דקה. בסופו, בגלל החשש מקרע פנימי במפלגה לנוכח חילוקי הדעות והבדלי הגישות שהתגלו בדיון, ומאחר שלדעת בכיריה לא הייתה סיבה מדינית ממשית להכרעה, לא התקבלו החלטות בנוגע לדרכה של המפלגה ולמדיניותה ביחס לשטחים המוחזקים".

אלה גילו אי נוחות

פנחס ספיר (שר האוצר, המסחר והתעשייה) ואברהם עופר (שר השיכון בממשלת רבין הראשונה שהתאבד לאחר שהועלו נגדו חשדות לשחיתות) גילו אי נוחות מסוימת ממדיניות הממשלה בשטחים בשל הפגיעה בדמוקרטיות של המדינה בהיבטה המדיני וביהדותה בהיבטה הדמוגרפי-גזעני. אז, לא עלה בדעתם של ראשי המפלגה לספח את השטחים ללא מתן זכויות מלאות ושוות לתושבים הפלסטינים. רעיון זה נפוץ ברבות הימים במחוזות הימין והימין המשיחי.

את הדברים הביקורתיים ביותר אמרו בדיונים הפנימיים, כפי שהם מצוטטים, ספיר ועופר. כך אמר ספיר: "היו אחדים בינינו, אשר השתעשעו במחשבה, כי אולי יסתפקו הערבים בשיפור השירותים ובקידום רמת החיים שלהם, גם אם לא יהיו שווי זכויות. אינני מעלה על דעתי שדווקא עם ישראל, הוא שצריך להיות 'בעל הפטנט' על הסדר לאומי כזה, שאין לו אח ודוגמא בעולם, לבד מאשר במדינות שאינני רוצה אפילו להזכירן בהקשר זה בנשימה אחת עם ישראל. סיפוח השטחים פירושו חובת ישראל להעניק אזרחות מלאה לערביי השטחים, לרבות זכות בחירה לכנסת". אחריו אמר ח"כ אברהם עופר: "אני חושב שזה פתרון לא מוצלח, אם אנו חושבים שניתן לאורך ימים להחזיק דה פקטו אותם מיליון ערבים בלי לתת להם זכויות אזרחיות פוליטיות, לא רק זכויות מוניציפליות ותעסוקה, ומבלי שיגיעו לביטוי מדיני פוליטי, כפי שהם רוצים בו. אף אחד לא מפקפק בכך שערבים אלה אינם רוצים את הפתרון הפוליטי במדינת ישראל."

ממשלת רבין הראשונה קמה ב-1974 לאחר התבוסה הכואבת במלחמת יום הכיפורים 1973 ולאחר התפטרותה מראשות הממשלה של גולדה מאיר. בממשלה היו חברות רצ ומפ"ם שנחשבו מתקדמות. יצחק רבין הוקלט אומר באותה שנה: "בסכסוך הערבי-ישראלי אני לא רואה אפשרות להגיע לפתרון על ידי אמצעים צבאיים. אם בכלל יש סיכוי, זה רק בדרך של משא ומתן מדיני".

היחזרו "הדמוקרטים" על אותה טעות?

במאמר על ספרו של אורי ורטמן "התרסקות: מפלגת העבודה" שפורסם ב"זו הדרך" נכתב: "לא בכדי הייתה העבודה בשיאה בתחילת שנות ה-90' אז בחרה, אם כי בהיסוס, בפתרון שתי המדינות על אף איומים קשים מצד הימין. חיוני לשכנע את הציבור בסיכוי שישנו לפתרון שתי המדינות, ישראל ופלסטין".

התנועה האיטית עד כאב לעבר פיכחון מדיני החלה לחלחל למפלגת העבודה שבשלטון ולהתעצם לאחר התבוסה הכואבת ב-1973 וערב המהפך הפוליטי ב-1977, בו עלה הליכוד לשלטון לראשונה וקצר את פירות השלום עם מצרים (הסכמי ביניים נחתמו ב-1975). אם 50 שנים מאוחר יותר תרשה לעצמה מפלגת "הדמוקרטים", הכוללת ממשיכים של מפלגת העבודה, לנהוג בהססנות כפי שעשו קודמותיה, היא לא תשוב להנהיג את המדינה.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/137541/