"באושר הזה רצית שאגע": ספר חדש של המשורר מתי שמואלוף

בספר השירה השמיני של מתי שמואלוף "באושר הזה רצית שאגע" חמישה שערים. השער הראשון ("מנסה להעירך") עוסק בשורשים ובהיסטוריה משפחתית, בעבר הרחוק והקרוב. הוא כולל את השפה הפרסית וגם את חיפה. אלה חוויות עבר המתוארות בצורה פואטית, כמערכת סימנים וצורות הבעה היוצרת עולם מקביל אבל ממשי. "אני הוא זה שיוצא, לטוות ממלכה של / עני / בעיר התחתית של השירה". שמואלוף כותב על אביו שמת ולא הספיק להיות בחתונתו, ועל בתו אשר "מושכת את החוט" המניע בחייו – דימוי שחוזר בכמה שירים. טיפות המים מזכירות לו איך היה מסרב לקום לבית הספר: "מטפטפות / מעיני, כרגע, / כשאני מנסה להעירך".

שמואלוף מאפיין את השירים בספרו: "תמונות מטושטשות ודהויות / אספי בולים מאובקים ומסודרים". מורגש אצל המשורר קשר בולט, הנבנה באופן פיוטי, בין חוויות החיים לבין השירה. הוא שב וחוזר אל הספרים, אל השירה כאל מקום מבטחים, גם ברגעים קשים. הוא מתאר כיצד מתחת לכל מה שנראה, שהומצא, שנותר בזיכרון, "מסתתר הבכי של הילד שאבד את אבא שלו / ומצא שיר". "השירה" היא כמו "שורה של אסונות", "עור יבש וקשה של מילים", "מגדל אותיות חדות", ואף "מקדש המילים".

השירים רוויים בסיפורים משפחתיים שניכר כי מלווים את הכותב, ודרכם הוא מספר את סיפורו. זיכרונות ילדות מחברים אותו בקו ישיר להווה. לדוגמא, כאשר הוא מביט בצלקת שנותרה בידו מנפילה בילדותו: "זאת היד הכותבת, החולמת, המרחפת". שמואלוף מכניס את עצמו לתוך הכתיבה באופן תדיר, אפשר לומר שהוא גם לא יוצא מתוכה: "ויום אחד גם אני אהפוך למילה / טמונה בדף, עלה ושלכת".

חרדה ומטענים מהשירות הצבאי

השער השני (״בסיסים, מחוסרי זכרון״) עוסק בחרדה, במנוסה מפני זיכרונות ובנשיאת מטענים הקשורים לשירות הצבאי. דימוי של לוויתן חוזר על עצמו לאורך השירים בשער זה. הלוויתן מחזיר את הכותב למקומות פיסיים ומנטליים שהיה רוצה לשכוח. היונק הענק מהים מחזיר אותו לכלא הצבאי, מתפרץ מתוך השיר ו״חוצה את השמים״, המסמלים גבול. המשורר כותב בצבא, כותב על הצבא, מתפקד כחייל בשירים של עצמו. השירים מזהמים את דימוי הלוויתן שיצר המשורר, אבל ״המשורר הוא גם הרופא וגם החולה״. שמואלוף, המתגורר זה כעשור עם משפחתו בברלין, מספר באחד משיריו, כי האירופים נוהגים לשאול אותו: ״מה עשית בצבא״. שאלה זו ככל הנראה מניעה ומעוררת רגשות, ואולי מעלה אל פני השטח פערים שקשה לתווך.

השער השלישי (״מילה קטנה כזאת״) עוסק בלידת בתו של המשורר. הוא מתאר את התפתחות שפתה ואת השפה שמעבר לשפה, את הקשר שנרקם דרך צלילים שבהמשך הופכים מילים. בשירים בא לידי ביטוי מיזוג של צורות תקשורת שונות; שפת האהבה, הדמיון, שפת השקט ושפה הזוכה להישמע דרך הגוף. העיסוק בשירה מקבל זווית אחרת דרך מה ששמואלוף מתאר כמבטה של בתו: ״ואם אספיק לקרוא איתך את השיר הזה״. לידת הבת מתוארת גם בהקשר למקום הזר בו הוא חי כמהגר. היא קושרת אותו למקום – יש לו ״בת גרמנייה״, ו״אם לא היית קוראת לי אבא- / לא הייתי נשאר״.

איפה אתה נמצא שאתה כותב בתוך ברלין

״לב שלם, שפה שבורה״ הוא השער הרביעי בספר, המתאר את ברלין, עיר הטומנת בחובה היסטוריה יהודית מטלטלת.

שמואלוף מתבונן בעלים הנושרים בסתיו ומכסים את הקרקע וחושב לעצמו מה נמצא תחתם, מה מסתתר "בתוך בטן האדמה". שמואלוף מתעניין בסביבה בה הוא חי באופן ויזואלי ויוצק לרשמיו נתחי אינפורמציה, רגעים הניחנים ברכיבים של פנטזיה וחיבורים בין מה שהיה להווה. הכותב נוכח בזמן ובמקום, ועם זאת הוא שואל: "איפה אתה נמצא כשאתה כותב בתוך ברלין".

גם בברלין, לפני הכל מחפש המשורר את מקומו. הוא מבקש לספר את הסיפור שלו, אך האם הוא יכול לספר אותו בגרמנית? מה קורה לשירים המתורגמים מעברית לגרמנית? "השירים, פליטים גולים, מהגרים וגרים בתוכך". המשורר מבטא חשש מאובדן השפה, מערעור של משהו בסיסי, ראשוני, במיוחד עבור מי ששפה היא עיקר עיסוקו. הוא רוצה שהאותיות יצילו אותו מהמלחמה, מהזוועות.

בשער האחרון בספר ("נופל מעץ הדקל"), שמואלוף שוב חוזר לסבתא שלו, למבטא העיראקי, למזרח התיכון. הוא פוגש את עצמו מבעד לזיכרונות, אותם הוא מתעד בהתמדה ביצירתו. "ואתה מסדר אותם, מזיז את המפה הלבנה, המאפרה / וקערת הפירות הנצחית". מבחינתו, השירים הם עקבות למה שאבד, הם אמצעי הנכחה, געגוע.

השירה, נמצאת בכל: בחדר הכביסה, בלבנים המכובסים, בפיתה העיראקית ובחצילים של סבתא רחל.