ספר חדש של ההיסטוריון דן יהב: במלחמת עזה לא מדברים על טוהר הנשק

לאחרונה ראה אור ספר חדש של המורה וההיסטוריון דן יהב: “טוהר הנשק: אתוס, מיתוס ומציאות 2024-1882” (הוצאה עצמית). במרכז הקובץ עב הכרס – מקרי בוחן ופרשנויות בדבר שימוש “לא טהור ולא אתי בנשק” בארץ. זו חשיפה של המסתתר מאחורי המיתוס רב השנים בדבר “טוהר הנשק” שהיה לאתוס – מכלול האמונות שלנו על עצמנו. דן יהב מסביר, כי החיבור של שתי המילים “טוהר” ו”נשק” הוא ניב שפירושו: “שימוש בנשק לשם הגנה או להשמדת כוחו של האויב התוקפן במלחמה, אך הכוונה היא בעיקר להימנעות משימוש בנשק לסיפוק יצרי נקם או לפגיעה בחפים מפשע”.

הטשטוש הגובר בין אלימות מתנחלים לבין אלימותם של חיילי הכיבוש בגדה המערבית בחודש האחרון אינו אלא מענה אקטואלי לדילמה שמציג הספר: “האם אנחנו צודקים” או “טהורים”? זאת למרות שטוהר הוא רעיון מעולמות אחרים.

יהב מפנה זרקור למקרי אלימות שהצבא הישראלי ביצע וטייח בעשורים הראשונים של המדינה. הוא מתייחס גם למקרי אלימות מצד המחתרות וארגון ההגנה נגד המנדט הבריטי. אלימות על שלל צורותיה היא אפוא מופע מרכזי על אדמה זו במשך מאה שנים והיא מסלימה ומקצינה. המושג “טוהר הנשק” טופח בצד המושג “הבלגה”. דהיינו, שימוש בנשק רב בעימות צבאי והימנעות מפגיעה בנשים ובילדים (המכונים כעת “לא מעורבים”). בפועל, אלפי הנשים והילדים שנהרגו כתוצאה מהפצצות צה”ל ברצועה הפכו “מעורבים” מאוד במותם…

מברל כצנלסון ועד היום

היה זה ברל כצנלסון שקבע: “הבלגה, משמע: יהי נשקנו טהור” (עמ’ 11). יהב מציין בספרו, שכצנלסון היה ממקימי זרם העובדים בחינוך (רשת בתי החינוך של ההסתדרות, שדוד בן גוריון פירק ב-1953) וממנסחי האידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית. הוא חינך ברוח התפיסה שיש לעשות שימוש מוגבל בכוח. זאת, בהבדל מאנשי הימין הרביזיוניסטי, אשר רוממו שימוש בכוח והרג רב ככל האפשר.

הספר בנוי בצורה כרונולוגית ופרקיו מוקדשים לנושא או למקרה: הרעלות בארות בכפרים ערביים ב-1948; מה בדיוק אמר שמעון פרס להנרי קיסינג’ר על הנעשה ב”מפעל הטקסטיל” שהוקם בדימונה; פרשת הכפר טנטורה ששכן על שפת הים התיכון כתסמין של הכחשת הנכבה; טבח כפר קאסם; החיים בכלא חיאם – מרכז העינויים שישראל ניהלה בעת כיבוש דרום לבנון, ועוד.

חורג משאר הפרקים הפרק המתייחס לנעשה כעת ברצועת עזה. יהב כתב בספרו: “טעיתי, שגיתי, הטעיתי, חטאתי. חשבתי שבנימין נתניהו ייצמד לקו שהנחה אותו במהלך השנים, עם חריג אחד נורא ‘צוק איתן’, ויגלה איפוק בהפעלת כוח. והנה, הריסון לרגע שגילה ראש הממשלה התגלה כתחבולה” (עמ’ 274).

יהב אינו היחיד. גם עיתונאי “הארץ” גדעון לוי תיאר לא אחת את בנימין נתניהו במילים דומות. בדומה ליהב גם גדעון לוי הכה באיחור על חטאו. לוי, שהתארח בבית משפחת נתניהו, תיאר את ביבי כמנהיג שקול ואחראי זמן רב לפני ניסיון ההפיכה המשטרית והמלחמה בעזה. דווקא לוי, המתעד את פשעי הכיבוש, נגרר לטענה נתניהו הוא הרע במיעוטו. לדעתי, אין מקום היום לדון ב”טוהר הנשק”. הוכח אין ספור פעמים שזה מושג מדומיין המשמש לטיוח עובדות ולמירוק המצפון. כלום ניתן בכלל לנהל כיבוש של מיליוני פלסטינים בגדה המערבית ולהטיל מצור על מיליוני פלסטינים ברצועת עזה וגם להישאר אנושיים ולקיים חברה צודקת מן הסוג שבו נופפו אבות הציונות-הסוציאליסטית?

בשנים האחרונות, איש בממסד הפוליטי או הצבאי אינו טוען ל”טוהר הנשק”. הטבח ההמוני של פלסטינים בעזה ומופעי האלימות הקיצוניים בשטחי הגדה המערבית, שהחלו בפוגרום חווארה וגברו מאז טבח המאס בתושבי עוטף עזה ב-7 באוקטובר האחרון, מוכיחים שהנשק רב, אבל כלל אין “טוהר”.

מירוק המצפון הקולקטיבי

אנו עדים לטיהור אתני המתבצע במשולב בידי המתנחלים והצבא. שתי זרועות אלה של המדינה מממשות את מטרותיה ממשלת הימין: חיסול הסיכוי של כינון מדינה פלסטינית בצד ישראל והמשך השליטה הישראלית בכל השטח מנהר הירדן ועד לים התיכון.

הדמגוגיה של האבות המייסדים בדבר “טוהר הנשק” נועדה בעבר למירוק מצפוננו הקולקטיבי. במלחמות, בדיכוי עם אחר ובאלימות קולוניאלית נגד בני המקום אין שום טוהר. עם השנים נוספו למילון הצבאי קלישאות כמו “יורים ובוכים” או “אין פרטנר”. אך בממסד הפוליטי-צבאי אין בוכים על אלפי ההרוגים הפלסטינים; איש אינו מחפש פרטנר לשלום; ועל היומרה בדבר “טוהר הנשק” ויתרו מזמן.