בעקבות הספר “שונאים סיפור אהבה”: בדק בית מעמיק או רדיקליזם דה-לוקס

ספרו של הלל כהן “שונאים סיפור אהבה” מתחיל בעימות ערבי-אשכנזי אלים שהתרחש ביפו ב-1908. הספרדים, שהיו אז רובה של האוכלוסייה היהודית בארץ, ביקרו את התנהגות החלוצים האשכנזים. כהן בחר באירוע זה של מחלוקת פנים-יהודית “המאירה באור חדש את יחסי מזרחים-ערבים”. יוצא, לפי כהן, שהגירת הציונים-האשכנזים לפלסטין בסוף המאה ה-19 שמה קץ לאידיליה ששררה בה עד אז בין יהודים לערבים.

כהן טוען כי “הנחה בסיסית, שבלעדיה אין מקום לכתיבת ספר כזה, היא שקיים הבדל בין היחס הספרדי-מזרחי לערבים ולשאלה הפלסטינית לבין היחס האשכנזי אליהם”. הוא ממשיך ומסביר: “קיים קו המחבר בין המזרחיות המקומית מהתקופה העותומאנית והמנדט לבין המזרחיות שלאחר הקמת המדינה”. מה נותר לומר? אולי לצטט מספרו של ג’ורג’ מ. פרדריקסון: “גזענים טוענים כי הבדלים כאלה נובעים בעיקר מגורמים גנטיים בלתי ניתנים לשינוי ולא מנסיבות סביבתיות או היסטוריות […] ישנה, אבל,  דרך אחרת לכתוב היסטוריה – לתאר אותה בגבולות של דיסציפלינה הומניסטית במהותה שיש לה מאפיינים משלה”.

ניתוח שטחי ומכליל של “היחס האשכנזי לערבים”

הקושי העיקרי שחוויתי בקריאת הספר הוא העדר “דיסציפלינה הומניסטית” אוניברסלית המגשרת על ההבדלי מוצא, דת ועדה. בהיעדרה, מתמקד הספר במסירת אירועים היסטוריים ובציטוטים מעיתונים בני התקופה האמורים לאשש את הנחותיו.

למרבה האירוניה, אפילו המבנה הכרונולוגי שמציג הספר רק מפריך את הנחותיו. לכך מובילה גם המסקנה בסוף הספר: “אם בראשית הציונות סימנה המזרחיות את האפשרות ליחסי קירבה עם ערבי הארץ, הרי שבסופה של התקופה הפכה המזרחיות זהות המתגבשת (גם) סביב גישה אנטי ערבית נוקשה”. אך גם לאחר שביסס כי הזהות המזרחית השתנתה ואיננה עוד “קרובה לערבים”, מסרב כהן לוותר על הנחותיו בדבר יתרונו של  “היחס המזרחי לערבים”.

ב-1908 קראו קומץ אנשי רוח שהרכיב את ראשית ההתיישבות להקמתה של “אוטונומיה יהודית בארץ ישראל, שתושג כתוצאה מברית משולשת של תורכים, ערבים ויהודים”. אלא שכהן טוען כי התושבים הספרדים קיבלו את ההצעה בברכה בניגוד למתיישבים  הציונים “שהניפו את דגל ציון עם מגן דוד כדי להדגיש את זהותם הלאומית היהודית הנבדלת”.

בהמשך, בבחינתו את תקופת המנדט הבריטי, זונח כהן לחלוטין את הקיטוב האידיאולוגי והפוליטי שפילג את “הישוב”. תוצאת הקיטוב הייתה פיצול בין מק”י ומפלגות השמאל הציוניות מצד אחד; לבין מפלגת השלטון מפא”י, הציונים הליברלים והזרם הרוויזיוניסטי הפרוטו-פשיסטי מהצד השני.

אחד מביטוייו העיקריים של הקיטוב היה התעקשות מפלגות השמאל לתחזק את קשריהן עם מעמד הפועלים הפלסטיני. אליעזר  הכהן,  חבר  בית אלפא, הזהיר כבר בראשית שנות השלושים  מפני “ההשלכות הרות האסון של מדיניות ההנהגה הציונית כלפי הערבים”. השומר הצעיר קרא עד ערב הכרזת המדינה ל”הקמת מדינה דו-לאומית סוציאליסטית בארץ ישראל”.

בוועידת הפילוג של פועלי ציון ב-1920, דחה בן גוריון את טענתם של דוברי השמאל לפיה הסולידריות המעמדית של פועלי שני העמים תגשר על הניגוד הלאומי ותבטלו. את המפלגה הקומוניסטית, המפלגה היחידה בה היו חברים ערבים ויהודים,  מזכיר כהן רק בעמוד אחד. וזאת, אך ורק כדי לומר לקורא כי רוב חבריה היו ממוצא מזרח אירופאי. אך הוא מוסיף: היו בה גם “שמחה צברי ממוצא תימני ומאיר סלונים יליד חברון” (מעניין מה צברי וסלונים היו אומרים על כך).

ההיסטוריון חייב להזמין את העובדות לדבר

כהן מתעקש לתמרן לסירוגין בין שתי מערכות מושגים:  מעמדית-חברתית ואתנית-תרבותית. בסופו של דבר, הוא אינו  מסביר מה לדעתו קדם למה – הן כרונולוגית הן מהותית. לטענתו, “בשתי התקופות היו המזרחים המעמדות הנמוכים”. לכן, הוא סבור, נקבע יחסם כלפי הערבים על פי הנסיבות ההיסטוריות ועל פי מעמדם החברתי. אך מדבריו ניתן להסיק גם כי המזרחיות היא גורם  מהותני ובלתי תלוי, המשמש כוח מניע ומושג מסביר של “הניגוד בין היחס הספרדי-מזרחי כלפי הערבים והשאלה הפלסטינית לבין היחס האשכנזי כלפיהם”.

הספר מציג אוסף סלקטיבי של אירועים וקטעי עיתונות כדי לאשש את הנחותיו. אך כהן מוסר את הקטעים בלא התייחסות לרוח התקופה, או להקשר בו התרחשו. נראה כי כהן שכח את אמירתו של אדוארד ה. קאר: “העובדות מדברות רק כאשר ההיסטוריון מזמין אותן לעשות זאת”.

בסוף הדבר לספר טוען  כהן, כי “תופעת הגזענות מחייבת בדק בית מהמסד עד הטפחות. הניתוח שהצענו הוא תרומה לבדק הבית המוצע”. לעניות דעתי הדבר רחוק מהמציאות. כהן בוחן אמנם את הדרת היהודים המזרחים ואת אפלייתם. עם זאת, הוא מבקר את האליטה השלטת “מבפנים”  כיהודי  מזרחי הבוחן את ההיסטוריה הציונית לאחר מעשה.

כהן סבור כי החברה הישראלית פועלת ב”ווקום סוציולוגי”, כלומר באופן בלתי תלוי בסכסוך ההיסטורי עם העם הפלסטיני.  לפיכך, “בדק הבית” שהוא מציע עשוי לספק רק תחושה מדומה של התעלות מוסרית – כאילו שהיהודים המזרחים עדיין שקולים לפלסטינים, כפי שהיו בעת השלטון הטורקי.

בהיעדר תפיסה רפובליקאית של משטר ישראלי המכיל את פלסטין והפלסטינים, בדק הבית המוצע הוא סוג של “רדיקליזם  דה-לוקס”. ככזה, הוא משחק לידיו של הימין ביודעין או שלא. כאן טמונה הבעייתיות של שיח הזהויות המזרחי, המציב רק מראית עין של ביקורת. לפיו, מעיינות הביקורת כבר מוצו, ובכך הוא שולל את הביקורת השמאלית הרדיקלית.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/108449