להאמין בנערים שהחברה ויתרה עליהם: בעקבות הסרט הבריטי "סטיב"

סרט הדרמה הבריטי זוכה הפרסים "סטיב" מ-2025 בכיכובו של קיליאן מרפי עלה לאחרונה לענקית הסטרימינג נטפליקס. הסרט מבוסס על הנובלה "שיי" מאת מקס פורטר שיצאה לאור שנתיים קודם לכן וזכה בהערכה רבה. הסרט עוסק בנושא שאינו מקבל לרוב התייחסות נאותה – בתי ספר ציבוריים ומוסדות לנוער עבריין. אך הסרט מצליח לעשות יותר מזה: הוא מעניק לסוגייה הזאת נופך אנושי שאפשר להזדהות איתו.

הסרט עוקב אחר דמותו הכאוטית של סטיב, מנהל בית ספר לעבריינים צעירים באחוזה כפרית בדרום אנגליה המכור לסמים ולאלכוהול. מבקרי הפרויקט החינוכי של סטיב, שראו בתלמידים עבריינים לעתיד שיש להוציא ולהקיא מהחברה, ראו בפרויקט שלו ניסוי חברתי רדיקלי. אך הצופה יכול להבין בקלות את המשיכה של סטיב לתלמידיו הנואשים להבנה ותמיכה.

מחסור כרוני בתקציבים

בשונה מרוב החברה באותה עת, סטיב ואנשיו מאמינים בנערים ובעתידם על אף הרקע הקשה ממנו הגיעו. באמצעות עבודתם החינוכית הם מנסים לשכנע את החברה הבריטית לנקוט בגישה שיקומית כלפי נוער עברייני במקום להכניסו למוסדות סגורים ולהעלים בעיה חברתית זו מהעין הציבורית.

בית הספר הניסיוני מתנהל במצב של מחסור כרוני באנשי צוות ובתקציבים. פעילותו מתקיימת בזכותם של עובדים מסורים הנקלעים ביודעין לסיטואציות לא פשוטות הכוללות אלימות מילולית ופיזית מצד התלמידים. אלה מתעמתים ומתקוטטים, מנבלים את פיהם ופונים בצורה לא הולמת למורים. אך המורים אינם נרתעים מפני התלמידים ואף עוטפים אותם חזק יותר, מה שעוזר למוסס את התנגדותם. המבנה השברירי של בית הספר המיוחד יקרוס זמן לא רב לאחר מכן כשתיפול עליו מכת מחץ כלכלית מצד בעלי הון טורפניים וזו תוביל לסגירתו.

בחלקו הראשון של הסרט מגיע אל בית הספר צוות צילום של הבי.בי.סי המראיין דמויות שונות במוסד החינוכי. בפעם הראשונה בחייהם התלמידים נשאלים על חלומותיהם ועל שאיפותיהם. הראיונות עם התלמידים והצוות נוגעים ללב, התלמידים חושפים את צפונות ליבם ואת תקוותיהם הגדולות לעתיד טוב יותר ולהגשמה עצמית בעתיד.

התפנית מגיעה כאשר מגיע לפגישה עם צוות בית הספר מנהל קרן גידור המבשר לצוות כי הנכס ההיסטורי בו הם יושבים נמכר ולכן בית הספר ייסגר. סטיב מאבד את עשתונותיו ומאיים להרוג את מנהל קרן הגידור העומד להרוס את עתידם של הנערים ואת הפרויקט החינוכי כולו. בהמשך מגיע חבר פרלמנט אזורי לחוג בית מאולתר בבית הספר בניסיון לשכנע את התלמידים להצביע לו. בנתק מוחלט מהאנשים שהוא עומד מולם הוא מתחיל לדבר על אמונותיו הפוליטיות, אך נענה בזלזול ממאזיניו שלא קונים את מרכולתו והוא מסתלק מן המקום בבושת פנים. שתי דמויות אלה מייצגות את הכוחות הפוליטיים והכלכליים המביאים לסגירתו של פרויקט חינוכי חתרני, החותר תחת הסדר הקיים.

במגזין "פורטפוליו" נכתב על הסרט: "זה סרט עצוב מאוד וכואב. הוא עשוי היטב, משוחק נפלא ובעיקר אמין. אולי אמין מדי. סיפור על מוסד, על חברה עייפה, על אדם תשוש ופגום שנשבר. והשאלה שהסרט מותיר אחריו איננה איך הוא נשבר – אלא איך החזיק מעמד עד עכשיו. למעשה, זה גם דיוקן של תרבות שלמה המאבדת תקווה, הנאחזת בשארית כוחותיה והממשיכה בכל זאת – אולי רק מכוח ההרגל". המבע הקולנועי של הסרט סוחף לכל אורכו הן ויזואלית והן עלילתית, הוא ראוי לצפייה אפילו רק בשל כך.

בישראל התעלמו מהמסר

המסר החברתי פוספס ולא במקרה במספר ביקורות שנכתבו באתרים ישראליים שהעדיפו להתייחס לתוכן הכללי של הסרט והתעלמו מהמסר הרדיקלי שלו. בישראל פועלים עשרות מוסדות חינוך אלטרנטיבי ופנימיות לנוער במצבי סיכון ולנוער עבריין. הצוותים עושים את עבודתם במסירות אין קץ עבור שכר מינימום ובתנאים מחפירים. מציאות זו חובה לחשוף, להציף, לכתוב עליה ולבקר אותה כדי לשנותה.

אנחנו עדים בשנים האחרונות לעליה בשיעור הנוער הנושר והנוער הנוקט באלימות ולעלייה כללית בשימוש בסמים בקרב צעירים. קולנוע המביא סיפורים אנושיים עשוי ליצור דחיפות ציבורית לטיפול בבעיות חברתיות עמן מתמודדים צעירים בישראל.

חברה חפצת חיים שמה בראש מעייניה את החינוך ואת השירותים החברתיים, ממשלה בראשות אייזנקוט או מתנגד אחר לנתניהו שלא תפעל לשיקום השירותים הציבוריים – תפספס מטרה חשובה בשיקום החברה החבולה כולה.