מומלץ לצפות בסרט "בעבודה" או החיים בכלכלת החלטורות

מומלץ מאוד לצפות בסרט הצרפתי "בעבודה", בבימויה של ולרי דונזלי, המוקרן בימים אלה בבתי קולנוע וסינמטקים ברחבי הארץ. זהו תרגום די רופף לשם המקורי של הסרט בצרפתית שמשמעותו היא "מוכן לפעולה" או "ניגש לעבודה".

הסרט מבוסס על ספר בעל אותו שם מאת פרנק קורטס ומספר את קורותיו של צלם מצליח ומוכר מאוד שנוטש את הכל כדי להתחיל לכתוב ואז מידרדר לעוני. הרומנים שלו זוכים להצלחה בקרב המבקרים, אך המכירות נותרות נמוכות וכך גם הכנסותיו. בעקבות זאת, הוא נרשם לאתר אינטרנט המקשר בינו לבין אנשים פרטיים המציעים עבודות זמניות, ובדרך זו הוא מגלה את עולמם של עובדי קבלן, שליחים, פרילנסרים – "הפרולטריון החדש" בו התחרות בין המועמדים קשה, מה שדוחף את השכר כלפי מטה.

סוג של עבדות מודרנית

הסופר מוצא את עצמו מסכים לכל סוגי המשימות, שלעיתים קרובות מפרכות מבחינה פיזית, כאשר בכל פעם מלווה אותו החרדה מפני הדירוג שייתן לו הלקוח – דירוג שמוצג בפומבי באפליקציה. כך פוגש פול אנשים מגוונים, מה שמזין את הסקרנות שלו כסופר. קרוביו אינם מבינים מדוע הוא מסכים לאמץ את סגנון החיים הזה.  הוא אף נפרד מאשתו ומילדיו, שעברו למונטריאול עם אימם, בעוד שאמצעיו הכספיים הדלים אינם מאפשרים לו לרכוש כרטיסי טיסה כדי לנסוע לבקר אותם. בסטיאן בוילון מגלם את פול, גיבור הסרט. במאית הסרט דונזלי גם משחקת בו ומגלמת את אשתו לשעבר של הצלם-סופר שעוברת עם הילדים למונטריאול.

עם תחילת ההקרנות בצרפת בפברואר האחרון המבקרים שיבחו את הסרט ואת שחקניו. העיתון "הומניטה" ציין כי בניגוד לסיפורים הרגילים על אנשים שמטפסים מעלה בסולם החברתי, פול עושה בחירה מודעת לעבור מסביבה בורגנית, אינטלקטואלית ומבוססת – אל תוך חיי היומיום השוחקים של הפועלים, הנהגים והשיפוצניקים "המשתכרים לפי חתיכה". הביקורת נפתחת בתיאור המטפורי של תחילת הסרט – מכת פטיש חזקה בקיר עם טפט מיושן, שפותחת פרצה וגורמת לצופה להרגיש כאילו הוא עובר "אל מעבר למראה" לתוך עולם התעסוקה הפגיע של הקפיטליזם של ימינו. בראיון עם הבמאית דונזלי בעיתון, היא הגדירה את מנגנון האפליקציות הללו כ"סוג של עבדות מודרנית שבה אין יותר חוקים" – הכל חייב לקרות מיד, בצורה אינטנסיבית, ללא הגנות סוציאליות ותוך ניצול מקסימלי.

הסרט בהפוכה

"בעבודה" מזכיר "בהפוכה" סרט צרפתי נוסף שהוקרן בארץ אשתקד: "הסיפור של סלימן", שזכה בפסטיבל קאן בשנה שעברה בשלושה פרסים, ביניהם – לשחקן הטוב ביותר ולבימאי. אך השחקן הטוב ביותר כלל אינו שחקן. סלימן, שליח על אופניים שטס ברחובות פריס הפקוקות, הוא מהגר מגינאה, אבו סנגארה (ר' גיליון "זו הדרך" מה-12 בפברואר 2025), וההפקה מבוססת בחלקה הגדול על חייו.   

 הסרט מספר את קורותיו של סלימן במהלך 48 שעות במהלכן עליו למצוא מקום לינה, להשתכר כדי לאכול ולשכנע את פקידת ההגירה שהוא אכן רשאי לקבל מקלט מדיני בצרפת. וזה לא קל. סלימן, אף הוא נשלט בידי האלגוריתם מבוקר ועד ליל תוך שהוא מנסה לנהל דיאלוג טלפוני עם מעסיקו באמצעות עובדת מוקד שירות המדקלמת מסרים מתוך מסך המחשב, חי חיים כלל לא פשוטים. בשיחה עם מהגר עבודה נוסף במקלט לילה בפרברי פריס, שואל אותו סלימן, ובעצם שואל את עצמו: "האם היה כדאי להגיע לצרפת?". מגובה מושב האופניים של שליח, פריס המכונה "עיר האורות" אינה דומה כלל לפרסומות או להצגתה בסרטים.

סלימן, הטוען שהוא פליט פוליטי, חייב גם לאלתר עלילת רדיפות דמיוניות בארצו. כך, בין שליחות לשליחות ובאמצעות האינטרנט, הוא מגלה את מר גורלם של עצירים פוליטיים בגינאה. למרבה הפליאה, פקידת ההגירה הצרפתית מכירה את הסיפור על פרטיו הקטנים בעל פה: הרי זה הסיפור שרבים סיפרו. מקלט מדיני הוא עבורו חבל ההצלה לאשרת עבודה.  חרף חשיפת התרמית, במעשה של חמלה מעניקה לו את המקלט המדיני – אישור העבודה המיוחל. 

עוד בנושא: https://zoha.org.il/135425/