לזכרו של טרי הול, זמר מחאה וסולן להקת “הספשלז”

    בשבוע שעבר (18.12) הלך לעולמו בגיל 63 טרי הול, סולן להקת הסקא הבריטית “הספשלז”. הול נולד ב-1959 בעיר קובנטרי להורים שעבדו בתעשיית הרכב. הוא נשר מהלימודים לפני גיל 15 ועבד בעבודות מזדמנות שונות כדי לתמוך כלכלית במשפחתו. ב-1977 הצטרף ללהקה “קובנטרי אוטומטיקס”, אשר זמן קצר לאחר מכן שינתה את שמה ל”הספשלז”.

    הול עזב את “הספשלז” ב-1981 וחבר להרכבים ולשיתופי פעולה מוסיקליים רבים. ב-2008 שב והתאחד עם מרבית חברי הלהקה המקורית, והפיק עמם שירים חדשים. על פי פרסום מטעם הלהקה, הול נפטר לאחר מאבק ב”מחלה קצרה”. הוא הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים.

    בראיונות עמו לאורך השנים, הרבה הול לספר על ילדותו כבן למשפחה ממעמד הפועלים. הוא נהג לתאר כיצד החל לפתח תודעה פוליטית ואנטי גזענית כבר בימי נעוריו, זאת על רקע המצב הפוליטי באנגליה של שנות השבעים: “כשהייתי בגיל ההתבגרות גיליתי שמועדוני העובדים ערכו סלקציה, והתירו רק ללבנים להיכנס אליהם. זה זעזע אותי – לא יכולתי להבין את זה. זה היה העשור הגזעני ביותר בתולדות המדינה. לבית הספר שלי הגיע זרם של תלמידים אוגנדים שגורשו ממולדתם בידי אידי אמין, והם התמודדו עם גזענות על בסיס יומיומי. זה פקח את עיני, אך הדברים לא השתנו. כאשר אתה נתקל באי צדק, כל מה שאתה יכול לעשות זה לחשוב: מה אני יכול לעשות כדי לעזור? מה אני יכול להגיד לגבי חוסר הצדק שמול עיני? כיצד אני יכול לעורר מודעות?”.

“פוליטיקה ומוסיקה הולכות יד ביד”

    “הספשלז” נודעו בעמדתם האנטי-גזענית ובביקורת שמתחו על ממשלת הצנע הימנית-שמרנית של מרגרט תאצ’ר. הלהקה הייתה סמל לשבירת מחסומים בין שחורים ללבנים הן מבחינת הרכב חבריה, והן מבחינת סגנונה המוסיקלי, ששילב בין ז’אנרים קריביים כגון סקא, רוקסטדי ורגאיי, לבין ז’אנרים מערביים כגון פאנק והגל החדש. התמהיל המקורי נודע לימים כ”טו-טון”, ונקרא כך על שם חברת התקליטים העצמאית שייסד אחד מחברי “הספשלז” ג’רי דאמרס. במסגרתה, הוציאה הלהקה את שני אלבומיה הראשונים, בין היתר כהצהרת סירוב להיכנע לתכתיבים המסחריים של חברות התקליטים הגדולות.

    הול סבר כי המסר והחזון האנטי גזעני של “הספשלז” התבטא בכל הערוצים בהם פעלה הלהקה: “פוליטיקה ומוסיקה תמיד הלכו יד ביד במקרה שלנו, ובמיוחד באלבום הבכורה ב-79′. גם אם לא יכולנו לשנות דברים בפועל, הרגשנו שאנחנו מעוררים מודעות באמצעות המוסיקה. הקלטנו אלבומים שעסקו בגזענות, בפשיזם ובבריאות הנפש. הסיבה שרציתי להיות בלהקה מגיל צעיר לא הייתה למכור אלבומים או להתפרסם. הרגשתי שמוסיקה היא הדבר היחיד שמאפשר לי לבטא את עצמי בכנות”.

    לשירים שהקליטה הלהקה מסרים אנטי שמרניים, והם מותחים ביקורת חברתית ופוליטית: השיר “טו מאץ’ טו יאנג” הוחרם למשך תקופה על ידי בי.בי.סי. כי עודד שימוש באמצעי מניעה. השיר “ראט רייס” מתח ביקורת על בניהם של בעלי ההון הלומדים  בבתי הספר  היוקרתיים. אלה  יודעים  כי

מובטחות להם משרה ומשכורת עתק הודות למעמדם ולקשריהם, בעוד שעתידם של ילדים ממשפחות רגילות כלל לא מובטח. השיר “קונקריט ג’אנגל” מתאר את אווירת האלימות, ובפרט האלימות הגזענית, ששררה באותה תקופה בערי אנגליה. השיר מפנה אצבע מאשימה כלפי הממשלה הבריטית השמרנית.

“רצינו להדהד את העלמות העובדים”

    אחד משיריה המוכרים ביותר של הלהקה, “גוסט טאון”, עוסק בהזנחה ובהתפוררות פרברי הפועלים בבריטניה, באבטלה ההמונית בקרב הצעירים ובתחושת חוסר התקווה שלהם תחת שלטון תאצ’ר. הול סיפר כי השיר ייצג את המציאות שזיהו חברי הלהקה בקובנטרי ובמהלך מסעותיהם ברחבי אנגליה: “כאשר טיילנו בצפון ראינו כי מפעלים רבים נסגרו, וכי כל העובדים בהם הפכו מובטלים. הצלחנו להדהד זאת ב’גוסט טאון’ וצברנו קהל שהאזין לשיר ונחשף לסוגיות. במונחים שלנו, השיר הגיע לרמת השמעות חריגה. רצו להעניק לנו תקליט זהב עבורו, אבל זה נשמע לי נורא. מדוע אנחנו זקוקים לפרס הזה? זה הרגיש כמו הרגע המושלם להפסיק את ‘הספשלז'”.

    הול ושני חברי להקה נוספים (נוויל סטייפל ולינבאל גולדינג) עזבו את “הספשלז” זמן קצר לאחר הצלחת “גוסט טאון”.  השלושה הקימו להקה חדשה תחת השם “פאן בוי ת’רי”, וב-2008 שבו ואיחדו את “הספשלז”. ב-2019 הוציאה הלהקה את אלבומה הראשון מאז 2001 “אנקור”, שעסק גם הוא בביקורת חברתית, בין היתר בפיקוח על נשק וגזענות. ב-2021 הוציאה הלהקה את אלבומה האחרון: אסופת שירי מחאה מהשנים 2012-1924. היה זה האלבום האחרון בו השתתף הול בטרם מותו.

    “‘הספשלז’ תמיד סימלו מחאה”, אמר הול בראיון לקראת צאת האלבום. הוא הוסיף: “כיום אנו מוחים יותר בישיבה על הכורסא, אך אנחנו עדיין מוחים. אנחנו עדיין מזהים חוסר צדק ומרגישים חובה להגיב. זו תחושה נהדרת להרגיש שהעולם משתקף במוסיקה שאתה יוצר”.

    “‘הספשלז’ חגגו את המפגש בין התרבות הבריטית לתרבות הקריבית”, כתב בשבוע שעבר בילי בראג, זמר הפולק רוק ופעיל שמאל בריטי. בראג הוסיף: “החזות והנוכחות הבימתית של הול גילמו את השאיפה לאתגר ולהתעמת עם הזהות הבריטית הקולקטיבית של שנות השבעים”.