fbpx

בעקבות ספרו החדש של אנדרה דרזנין: תפיסות פלסטיניות לגבי מודל המדינה שבדרך

הספר נכתב בצל היחלשותה המתמשכת של הרשות הפלסטינית ועל רקע התחזקות מחנות סרבני השלום

החוקר אנדרה דרזנין פרסם לאחרונה את ספרו "מה רצו הפלסטינים? דגמי המדינה המבוקשת בשיח האינטלקטואלי והפוליטי של הפלסטינים בשנים 1944 – 1988" (כרמל, 2022, 480 עמ'). הספר נכתב בצל היחלשותה המתמשכת של הרשות הפלסטינית ועל רקע התחזקות מחנות סרבני השלום: הליכוד ומרבית המפלגות הציוניות בצד היהודי; חמאס והג'יהאד האיסלמי בצד הפלסטיני. בד בבד, עלה בידי הממשל האמריקאי לקדם תהליך של חתימת הסכמי סחר ובריתות צבאיות בין ישראל לבין איחוד האמירויות, מרוקו ובחריין. הסכמים אלה פילגו את המדינות הערביות, והחלישו את עמידתן המסורתית לצד מאבק העם הפלסטיני ואת סיוען הפוליטי והכלכלי לרשות הפלסטינית.

המפה הפוליטית הפלסטינית לאורך השנים

 הספר סוקר בעקביות ובדקדקנות כל בדל מידע, ציטוט ונאום שנשאו מנהיגים פלסטינים משנת 1944 ועד שנת 1988. הספר מנתח את השיח הפלסטיני בכל תקופה, ומשלב בטקסט קטעי ארכיון ועיתונות. דרזנין כותב, כי לאורך שנות ה-40 ועד לפרוץ מלחמת 1948 נטלו בשיח הפוליטי הפלסטיני חלק שלושה מרכיבים מתחרים: הוועד הערבי העליון, המשרד הערבי והליגה לשחרור לאומי. הראשון נהנה מלגיטימציה רחבה, ושאף להיות נציגו הבלעדי של כלל העם הפלסטיני. הוועד הערבי העליון הוליד למעשה את מחנה הסירוב, כאשר התנגד לכל משא ומתן עם היישוב היהודי או עם נציגי האו"ם. את האלטרנטיבה הפוליטית לוועד הערבי העליון גילמו המשרד הערבי המתון ובייחוד הליגה לשחרור לאומי, בה פעלו קומוניסטים פלסטיניים שתמכו תחילה בפתרון המדינה הדמוקרטית האחת ובהמשך – בהצעת החלוקה של האו"ם מ-29 בנובמבר 1947.

עד סוף שנות ה-80, מסכם דרזנין, פעלו בקרב החברה הפלסטינית זרמים חברתיים ופוליטיים שונים. כבר בשנות ה-40 היו קולות שקראו לשיתוף פעולה ערבי-יהודי: הליגה לשחרור לאומי ואגודת פלסטין אל ג'דידה (פלסטין החדשה). כך נכתב ב"אל איתיאחד", עיתון הליגה לשחרור לאומי, על רקע השיחות האינטנסיביות שנוהלו ב-1946: "הפתרון לבעיית פלסטין ימצא בהקמת ממשלה לאומית דמוקרטית שתבטיח את זכויות כל התושבים, לא תפלה אותם ולא תבדיל ביניהם. [ממשלה זו] תעניק להמונים היהודים משטר דמוקרטי מעשי, שיאפשר להם לנהל את ענייניהם באזורים שבהם הם מהווים רוב".

עמדות ונקודות מבט רבגוניות

הספר מציג עמדות פוליטיות סותרות אשר רווחו בשיח הפלסטיני: לאומיות פאן ערבית; אוריינטציה פרו-ירדנית; פרטיקולריזם ערבי-פלסטיני; סוציאליזם; לאומיות חילונית; לאומיות דתית ועוד. הספר בוחן את דגמי המדינה שביקשו ליישם: מדינה חילונית של כל אזרחיה; מדינה פאן ערבית גדולה שתספח לתוכה מדינות נוספות; מדינה ערבית המעניקה זכויות למיעוטים; מדינה המבוססת על חלוקה לקנטונים אתניים; ומדינה פדרטיבית פלסטינית – ירדנית.

לפי הספר, ניכר שוני ביחסם של הפלגים הפוליטיים השונים כלפי היישוב היהודי וכלפי מדינת ישראל: היו כאלה שביקשו להעניק אזרחות ליחידים ולקבוצות שחיו בפלסטין לפני הצהרת בלפור ב-1917. אחרים הכירו בזכויות מיעוטים עבור כלל היהודים שנולדו וחיו בפלסטין עד 1948. ונשמעו גם קולות שקראו להעניק ליהודים זכויות קולקטיביות, ואף זכות הגדרה עצמית בגבולות המדינה הפלסטינית.

בסיכום הספר כותב דרזנין: "תופעות ההעברה שהתרחשו בזירה הפלסטינית מלמדות כי לא רק רעיונות ודגמים חדשים שנוצרו זה מקרוב נדדו למרכז התנועה הפלסטינית הלאומית ונטמעו בה. בנוסף להם, רעיונות ודגמים שפותחו ופורסמו בעבר הרחוק נותרו חקוקים בזיכרון הלאומי". דברים אלה נכתבו בהתייחס לעמדות בהן אחזו הליגה לשחרור לאומי כמו גם המשרד הערבי. אלה עמדו על חשיבות תחזוקת הקשרים בין הפלגים הפלסטיניים השונים, וגיבושם מול הכוחות הדמוקרטיים בקהילה  הבינלאומית וזו היהודית.

לפרקים, הספר מעניק לקורא השראה ותקווה, בעיקר בפרק העוסק בשיחות השלום ובמו"מ שהתקיימו בין אש"ף לבין ישראל לאורך השנים. אולם תקווה זו מתפוגגת נוכח המציאות. בימינו, שיחות השלום קפאו, והנכונות של הרשות הפלסטינית לקדם הסדר מדיני נתקלת שוב ושוב בסירוב הישראלי אשר גם מעמיק את הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ואת המצור על רצועת עזה.

קורא ישראלי ימצא בספר תועלת רבה, בעיקר בחשיפתו למגוון העמדות הפלסטיניות לאורך ההיסטוריה. דרנזין מציג את ההשפעה הישראלית על השיח הפלסטיני, ואת השפעת הפלסטינים על השיח הישראלי. בניגוד לטענה רווחת, הסכמי השלום שנחתמו בין ישראל לאש"ף ב-1993 לא התרחשו באופן חשאי באוסלו, ולא עברו מעל לראש הציבור הפלסטיני או הישראלי. היו אלה רגעי שיא בתהליך ארוך שהחל עוד בשנות ה-40, והציב דרך  אפשרית לפשרה היסטורית בין שני הצדדים. 

שיח פוליטי, כלכלי וחברתי

הספר מציב שלושה נושאי-על שעמדו במרכז השיח הפלסטיני עד לשנת 1948: שיח פוליטי, שיח כלכלי ושיח חברתי. נושאים אלה עיצבו את הדיון במודל המדינה הפלסטינית המבוקשת, מה שהוביל ליצירת אסטרטגיות פוליטיות שונות. כדוגמא לכך, מציג דרזנין את התוכנית שגיבש ראש עיריית חברון מוחמד עלי אל ג'עברי להקמת מדינה פלסטינית, חודשים ספורים לאחר מלחמת 1967. בעוד שתוכנית אש"ף תמכה במאבק מזוין נגד ישראל (והתקבלה בקרב חלק רחב מהציבור הפלסטיני באותה תקופה), הציבה תוכניתו של אל ג'עברי מודל פרגמטי ופשרני יותר. בשעתה, הצליחה תוכניתו לשכנע מעטים, ואף גררה איומים על חייו. אף על פי כן, היא אומצה בחלקה בקרב מנהיגים פלסטינים מאוחרים יותר אשר התנגדו לה בעבר.

ב-1974 גיבשו פת"ח והחזית הדמוקרטית גישת מאבק אותה הציגו בכנס המל"פ (המועצה הלאומית הפלסטינית) ה-12: "יש להביא לנסיגה ישראלית מהגדה ומהרצועה, ולהתנגד להחזרת השליטה הירדנית על כל כברת אדמה שתשוחרר מהכיבוש. כמו כן, יש להילחם על הזכות הלגיטימית של הפלסטינים להגדרה עצמית, לעצמאות לאומית ולריבונות מלאה על הטריטוריה הפלסטינית המשוחררת". במקביל, פרסמה החזית הלאומית הפלסטינית בגדה וברצועה בשיתוף עם הקומוניסטים הפלסטינים גילוי דעת בשבועון המרכזי של אש"ף "פלסטין אל ת'ורה". גילוי הדעת קרא לכונן ריבונות בפלסטין בהתאם להחלטות האו"ם מ-1947 ולתוכנית החלוקה.

הספר מדגיש את חשיבותו של הריאיון שהעניק מנהיג החזית הדמוקרטית נאיף חוואתמה לכתב 'וושינגטון פוסט' פול ג'ייקובס  ב-1974. הריאיון התפרסם בעברית בעיתון "ידיעות אחרונות" ופנה באופן ישיר לציבור היהודי בישראל: "התנאי לשלום אינו חיסולה של ישראל. כל פתרון אמיתי לסכסוך חייב להתבסס על שינוי בעמדות הפוליטיות הרווחות בישראל, הדוגלות בתוקפנות ובהתפשטות. על הציבור בישראל להכיר בזכויות הלאומיות הפלסטיניות".

הספר סוקר גם את התפתחותה של תנועת חמאס. דרזנין גורס כי חמאס גיבשה חזון מקורי אשר חתר להגיע לשלום, תוך התבססות על עקרונות אסלאמיים. מודל המדינה המעשי של חמאס שרטט מדינה פלסטינית אסלאמית עצמאית, אשר תוקם בכל שטח פלסטין המנדטורית. בתוך כך, הקנתה חמאס חשיבות ראשונה במעלה להלכה האסלאמית במסגרת המדינה, ולתפקידה בעיצוב החקיקה והסמלים. יש לציין כי חמאס מעולם לא פרסמה מודל מדיני מפורט, אולם תמיד הדגישה כי מאמיני כל הדתות יוכלו לחיות תחת מדינתם בשלום ובביטחון.

עוד בנושא

ד"ר אמיל תומא, מראשי הליגה לשחרור לאומי ובהמשך חבר הנהגות מק"י וחד"ש, כפי שצולם בשנות ה-50 המוקדמות (צילום: אל-אתיחאד)

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן