ארגנטינה זכתה בגביע העולם, תמה סדרת ההרצאות “מונדיאל, ספורט וחברה מזווית ביקורתית בגדה השמאלית”

    בתום מותחן מטלטל בן 120 דקות, גברה נבחרת ארגנטינה על נבחרת צרפת בפנדלים (18.12), והשיגה את הגביע המוזהב בפעם הראשונה מאז עשה זאת דייגו ארמנדו מראדונה ב-1986. כך הגיעה לסיומה תחרות גביע העולם בכדורגל בקטאר. משחק הגמר הוקרן במועדון הגדה השמאלית, כמו מרבית משחקי שלב ההדחה בטורניר. עם סיום משחקי הגביע העולמי הגיעה לסיומה גם סדרת ההרצאות “מונדיאל, ספורט וחברה מזווית ביקורתית” אשר התקיימה לאורך החודש במועדון, כהקדמה להקרנות המשחקים. שתי ההרצאות שנעלו את הסדרה היו מפיהם של ד”ר מתן קמינר בנושא קטאר, נורמליזציה ומשבר האקלים; ואשר לוי על כדורגל בינלאומי-גלובליזציה לאומיות והברית עם הקפיטליזם.

מרוקו, הסכמי אברהם והמאבק הסביבתי

    בפתח דבריו התייחס ד”ר קמינר לתופעה בה העידו אנשי תקשורת ישראליים כי הגיעו לקטאר לסקר את המשחקים ונתקלו לתדהמתם בעוינות כלפי ישראל מצד הציבור המקומי. לאחר מכן, דן בנורמליזציה של ישראל במסגרת “הסכמי אברהם”, על משמעותה מבחינת השמאל, ועל הקשריה הסביבתיים.

    בונשא ההקשר הגיאו-פוליטי, הציג קמינר ציר מדינות, אותו כינה “הציר האברהמי”. ציר זה, נמתח מהודו, עובר דרך מדינות המפרץ בעלות הברית הפורמליות והבלתי פורמליות עם ארה”ב, חוצה את ישראל ומגיע עד ליוון. הציר יוצר רציפות טריטוריאלית, אשר מאפשרת זרימה של דלקים מאובנים מהמזרח התיכון ועד לאיזורים בו הם נצרכים – בעיקר במדינות אירופה העשירות. המלחמה באוקראינה האיצה תהליכים אלה, בין היתר בשל היות רוסיה מקור משמעותי ביותר להפקת הדלקים. הרצון של מדינות המערב להשתחרר מהתלות ברוסיה תמרץ בין היתר פיתוח של מקורות אנרגיה חלופיים.

    על רקע חשיבות הציר והאינטרסים הכלכליים, ניתן להבין גם את ההסכם שנחתם לאחרונה בין ישראל ללבנון. עיקרו: ניצול שדות הגז בים התיכון, שחלק מתוצריו ינותבו לאירופה. פרויקט נוסף שצמח בהקשר זה הוא פרויקט קצא”א – קו המאפשר העברת נפט לאירופה מבלי לעבור דרך תעלת סואץ. הקו היה מפגע סביבתי גם בשנים בהם הופחתה פעילותו עקב המהפכה האיראנית. הסכמי אברהם נועדו לפתוח אותו מחדש לשם הזרמת נפט מהאמירויות, ואחד ההישגים הבולטים של התנועה למאבק הסביבתי בישראל הייתה הקפאתו.

    באשר למונדיאל, אמר קמינר, חשוב לשמור יד על הדופק ולדבר עם הציבור. כך למשל בנושא האהדה לה זכתה נבחרת מרוקו בישראל, במיוחד בקרב האוכלוסייה הערבית. מרוקו, המהווה במידה רבה חלק מהציר הנזכר לעיל, אינה מדינה דמוקרטית. לאור גילויי הסולידריות מצד שחקני ואוהדי נבחרת מרוקו עם המאבק הלאומי הפלסטיני, נוצרה תפיסה  כי חלק משמעותי מאזרחיה מתנגדים להסכמי הנורמליזציה עם ישראל.

    התנגדות וביקורת זו, אמר קמינר, מהווים למעשה ביקורת סמויה גם על המשטר. הביקורת על הנורמליזציה של ישראל בעולם הערבי ושיתוף הפעולה האזורי (מעבר לדחיקת העניין הפלסטיני) צריכה להישמע. זאת בשל ההשלכות הסביבתיות מרחיקות הלכת שיחסים אלה גוררים, הסביר. זו עמדה פוליטית לא פשוטה, ובמסגרתה צריך להדגיש שההתנגדות אינה בהכרח התנגדות עקרונית לשיתוף פעולה אזורי, אלא לאופן הוצאתו לפועל. במקום האופן השלילי בו מתבצעת האינטגרציה האזורית, יש לקדם אינטגרציה חלופית המקדמת את זכויות העם הפלסטיני. זאת בצד מדיניות עממית מעמדית אנטי קפיטליסטית, המבקשת למנוע בין היתר נזקים אקלימיים מהותיים.

לחם ושעשועים או מפגן אינטרנציונליסטי

    לוי פתח את הרצאתו בסקירת מוצא הכדורגל בגרסתו המודרנית. הענף נוסד, כך הסביר, בבית הספר איטון שבאנגליה בשנת 1862. במהירות רבה הפך המשחק מוקד שמשך אליו המונים בהיקף רחב יותר מכל ספורט קבוצתי אחר.

    הכדורגל הפך נפוץ ברחבי תבל, בין השאר הודות לשליטתה של האימפריה הבריטית בקולוניות ברחבי העולם. הסיבה לפופולריות של הכדורגל לדברי לוי היא הפשטות שבו – די בשתי אבנים שישמשו שער, ובסמרטוטים מגולגלים לכדור. זאת, להבדיל מרוב משחקי הספורט הקבוצתיים האחרים, הדורשים מתקנים או תשתיות כאלה או אחרות. לכן הפך הכדורגל פופולארי במיוחד בקרב מעמד הפועלים.

    התפוצה העממית המהירה והרחבה של הכדורגל עניינה הוגים מרקסיסטיים רבים לאורך השנים. אלה ביקשו לנתח את שאלת הכדורגל ותפקידיו, אך מעולם לא השיגו הכרעה חד משמעית.

    מצד אחד היו אלה שהקימו קול צעקה על הפופולריות של המשחק בקרב מעמד הפועלים, וטענו כי הבורגנים בעלי המפעלים יצרו אובייקט שסביבו יכלו הפועלים להתלכד. לדידם, הייתה זו דרך בה בעלי המפעלים הסיחו לרגע קט דעתם של הפועלים מהעבודה המנוכרת במפעל. הפילוסוף המרקסיסטי טרי איגלטון כתב על כך: “הגביע העולמי הוא עוד דרך להסגה לאחור של שינוי רדיקלי. כל סיעור מוחות ימני שהיה חותר לגבש שיטה להסחת דעת העם מאי צדק פוליטי – היה מגיע לכדורגל. אין דרך טובה יותר לפתור את הבעיות שהקפיטליזם מתמודד איתן, והוא יכול היה רק לחלום להופעת הכדורגל ככלי למלחמה בסוציאליזם”.

    מנגד עלו טענות אחרות בנוגע לטיבו של הכדורגל. לדוגמא – בטקסט שפרסמה המפלגה הסוציאליסטית של העיר האנגלית פורטסמות’ ב-2010 ונקרא “פועלי כל העולם התאחדו – כדורגל וסוציאליזם” נכתב: “בעוד שנכון לומר כי כמה מבני המעמד הקפיטליסטי רואים בכדורגל אופיום להמונים, להצהיר על מיליוני העובדים הצופים והמשחקים בו כמי שהוטעו ורומו תהיה פטרונות תהומית”.

    עוד נכתב: “כדורגל הוא תופעה תרבותית יחידה במינה. שום ספורט או פעילות פנאי אחרת לא התפתחו והתפשטו באופן גלובלי כמוהו. מלבד תנועות האיגודים המקצועיים, קיימים תחומים מעטים בחברה המודרנית בהם יכולים אלפי עמלים להתאחד תחת דגל משותף באהדה משותפת. בעוד שיש כאלה שהתייחסו לכך בזלזול כשבטיות, ממשיך הכדורגל להציף רגשות אמיתיים של סולידריות בין אוהדים, ועשוי להיות בעל השפעה רבה בקידום תודעה מעמדית”.