סוף דרכה לממשלת בנט: מדיניותו הניאו-ליברלית הובילה למאבק מעמדי ולמחאה חברתית

    צעדי המחאה הממושכים של הסתדרות המורים במאבקם לחידוש ההסכם הקיבוצי הם רק “קצה הקרחון” במערכה מעמדית נרחבת. הלחץ הציבורי עקב יוקר המחיה והמדיניות הניאו-ליברלית של “ממשלת השינוי” שהייתה לממשלת מעבר ילך ויגבר בזמן הקרוב. המאבק המעמדי מדרבן גם מחאה חברתית. בדומה לקיץ 2011, החל בשבועות האחרונים לצבור תאוצה מאבק ארצי ביוקר הדיור והמחייה.

אלף סכסוכים, אפס הסכמים

    רשימת סיכסוכי העבודה הפעילים והחדשים ארוכה עד מאוד. ארגוני עובדים בישראל עומדים על זכויותיהם, ויזמו מאבקים כלל-ארציים, וביניהם – ארגון המתמחים “מרשם”, הסתדרות המורים וארגון המורים. עובדים נאבקים גם במוסדות ציבוריים ופרטיים: רכבת ישראל, תיאטרון בית לסין, אוניברסיטאות תל-אביב ובן גוריון והאוניברסיטה הפתוחה, חברת התעופה אל-על, חברת סלקום, כפרי הנוער, הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, מכון מור, המועצות האזוריות במרכז השלטון המקומי, לשכות הבריאות המחוזיות, חברות בת של “אלביט”, נובולוג לוגיסטיקה, משרד החוץ (סכסוך הנמשך למעלה משנה!) ובית החולים הפרטי אסותא בתל-אביב ועוד.

    למאבקים אלה נוסף מאבק הרופאים נגד האלימות בבתי החולים ובמרפאות הקהילתיות. מחאת הרופאים זכתה בתמיכתם הפעילה של האחיות, הרוקחים, המתמחים וארגון עובדי קופת החולים כללית. לכל המאבקים מכנה משותף: עובדים ממגזרים ומתחומים שונים חשים כי חלקם בעוגת ההכנסה פוחת. זאת, שעה שיוקר המחיה שוחק את השכר הריאלי בסיועה הפעיל של ממשלת בנט-לפיד, ולשמחת בעלי ההון.

מאהלים מוקמים ברחבי הארץ

    הזינוק במחירי הדיור וביוקר המחייה הוביל למחאה. בשבועות האחרונים החלו קבוצות צעירים להקים מאהלי מחאה ברחבי הארץ, וזאת בדומה למחאה החברתית ההמונית בקיץ 2011. הצעירים קוראים לקיים עצרת המונית בתל-אביב:

    “בשניים ביולי, מוצ”ש, תיערך הפגנת ענק נגד מחירי הדיור בכיכר הבימה בתל אביב. עד כה הצטרפו יותר מ־20 אלף איש”, נכתב בעמוד הפייסבוק של האירוע. ״נמאס לנו לשבת על הגדר ולהשקיף מהצד” מסרו המארגנים. “לא ייתכן שאחרי למעלה משנתיים של מגיפה ומשבר כלכלי רוחבי, אנחנו צריכים לספוג עליית מחירים חסרת פרופורציה. בעבר הוכחנו כי אנחנו מסוגלים לגרום לשינוי, וכי יש לנו כוח מדהים כשאנחנו פועלים יחד. הגיע הזמן להחזיר את הכוח לידיים של האזרחים”, הוסיפו. מארגני המחאה דורשים “שינוי מידי בנושא מחירי הדיור ודיור בר־השגה עבור השכבות המוחלשות”.

    בימים האחרונים הקימו פעילים מאהלי מחאה בפרדס חנה, בבאר שבע, בחולון ובראש העין. התארגנויות נוספות מתקיימות בתל אביב, רמת גן, חדרה, הרצליה, ירושלים ואילת. נמסר כי בימים הקרובים יוקמו מאהלים בערים נוספות.

לקחי המחאה החברתית של 2011  

    ישנם הרואים בגל סכסוכי העבודה הגואה ובמחאה החברתית המתעוררת “שידור חוזר” של מחאת 2011 ותוצאותיה. מוקדם לקבוע האם זו תחילתה של מחאה חברתית ומעמדית נרחבת, או שמא מאבק קצר מועד שנידון להסתיים בפשרות כואבות. כך או אחרת, על ארגוני העובדים (התנועות החברתיות הגדולות בישראל) מוטלת אחריות גדולה: עליהם לקדם, לאחד ולהנהיג את המאבקים המעמדיים והחברתיים. המחאה החברתית מבטאת את העמקת הפערים הכלכליים-החברתיים בישראל הקפיטליסטית, כאשר רובם המוחלט של אנשי המאבק הם עובדים.

    לדוגמא: נהגי התחבורה הציבורית הנאבקים למען זכויותיהם מיוצגים על ידי שלושה ארגונים: כוח לעובדים (חבריו שובתים מזה שבועות ארוכים), ההסתדרות הלאומית (החלו לשבות לאחרונה) וההסתדרות הכללית (לא שובתים ולא מקיימים הפגנות). מטרות מאבקיהם של נהגי התחבורה הציבורית זהות כמעט לחלוטין. נשאלת השאלה: מדוע לא מוקמת ועדה מתאמת עבור כלל עובדי התחבורה? אחדות מאבק בקרב הנהגים תאפשר לנהל מאבק משותף שסיכוייו לנצח גדולים הרבה יותר.

    שאלה נוספת: מדוע מתעקשת ההסתדרות הכללית שלא לפתוח במערכה רחבה למען תוספות שכר לכלל העובדים, בשיתוף עם איגודי המורים וארגוני העובדים הנוספים?  האינטרס של כלל העובדים הוא משותף. הגיעה העת לצאת למערכה כוללת, נחושה ופוליטית נגד מדיניות הממשלה והמעסיקים. זה צו השעה.