הערבים הצביעו כדי להגן על עצמם: 19 מנדטים ששינו את המשוואה הפוליטית

הבחירות לכנסת ה-26 שנערכו בשבוע שעבר לא היו עוד מועד בלוח השנה הפוליטי, ושיעור ההצבעה בחברה הערבית, שהגיע לכ-80%, לא היה בגדר ניצחון מפלגתי בלבד. היה זה ביטוי פוליטי יוצא דופן של זעם שהצטבר במשך שנים, ומסר חד וברור מצד ציבור שחש כי זכויותיו, עתידו ואף עצם קיומו ניצבים בפני איום. האזרח הערבי לא יצא הפעם אל הקלפי רק כדי לבחור את נציגיו, אלא גם כדי להבהיר כי שתיקתו מעולם לא הייתה ביטוי להשלמה עם המציאות. הקלפי הפכה לזירת מחאה כי מאז פרוץ המלחמה בעזה באוקטובר 2023, חיו אזרחי ישראל הערבים במציאות טעונה, שבה התערבבו זעם ופחד, מחאה ושתיקה.

על רקע מעצרים וחקירות בעקבות פרסומים ברשתות החברתיות, לצד הגבלות שהוטלו על הפגנות מחאה, הלכה והתחזקה התחושה כי עצם הבעת הדעה עלולה לגבות מחיר אישי כבד. ציוץ ברשת חברתית או השתתפות בהפגנה מצומצמת הפכו עבור רבים למקור לחשש. במקביל, המשך הריסת הבתים, החרפת השיח הגזעני ומדיניות הנתפסת בעיני האזרחים הערבים כאיום על זהותם ועל עצם קיומם העמיקו את תחושת התסכול והזעם המצטבר. וכשהגיע יום הבחירות, מצאו רבים בקלפי את המרחב שנותר פתוח בפניהם כדי להשמיע את קולם.
פתק ההצבעה הפך לפתק מחאה, לביטוי של זעם פוליטי ולמסר של התנגדות למדיניותם של נתניהו, בן גביר ושותפיהם. אל הקלפיות הגיעו תומכי המפלגות הערביות לצד מבקריהן, פעילים מפלגתיים לצד אזרחים בלתי מזוהים פוליטית, ואף מי שהחרימו את הבחירות במשך עשרות שנים.

ההשתתפות הנרחבת לא ביטאה בהכרח תמיכה בלתי מסויגת במפלגות, אלא הבנה עמוקה כי ביקורת עליהן אינה מחייבת ויתור על הזכות להשפיע. הצעירים הערבים הפגינו תודעה פוליטית שהפריכה את הדימוי המקובל. כי אחד המאפיינים הבולטים של מערכת הבחירות היה שיעור השתתפותם המרשים של הצעירים, דווקא בני הדור שחלקים מהשיח הציבורי נטו להציג כמרוחקים מהפוליטיקה וכחסרי עניין בשאלות ציבוריות. הצעירים הציגו תמונה שונה בתכלית: ביקורת על המפלגות אינה מעידה על בורות פוליטית, ודחיית השיח המפלגתי המסורתי אינה מלמדת על היעדר שייכות או תודעה לאומית. הרשימה המשותפת הצליחה למשוך אליה חלק ניכר מהדור הצעיר, אף שקביעת היקף התמיכה המדויק מחייבת נתוני הצבעה מפורטים בחלוקה לקבוצות גיל.

מן העבר השני, תמונותיהם של האזרחים המבוגרים נשאו משמעות אנושית מרגשת במיוחד. מי שחצה את גיל התשעים והתעקש לממש את זכות ההצבעה, או נזקק לסיוע מנכדיו כדי להגיע לקלפי, לא עשה זאת רק למען עתידו האישי. הסבא הצביע למען עתיד נכדיו, ואילו הצעיר הצביע למען העתיד שבו הוא מבקש לחיות.

העוצמה הפוליטית של הרשימה המשותפת

הרשימה המשותפת זכתה ב-11 מנדטים, ואילו רע"מ קיבלה שמונה מנדטים. בכך הגיע ייצוגן של שתי הרשימות הערביות ל-19 מנדטים, עם כ-830 אלף קולות בסך הכול. המשותפת בלטה כמסגרת פוליטית שהצליחה לאגד זרמים אידאולוגיים שונים סביב תפיסה המחברת בין זכויות אזרחיות ולאומיות, מאבק בגזענות ועשייה פרלמנטרית המכוונת לשינוי המדיניות הממשלתית.

חשיבותה של גישה זו טמונה בכך שהרשימה המשותפת לא הציבה את ההשתתפות בממשלה כתנאי בלעדי להשפעה פוליטית. תחת זאת, היא הציעה אפשרות להעניק רשת ביטחון פרלמנטרית לממשלה חלופית, בהמשך לרעיון הגוש החוסם מתקופת ממשלתו של יצחק רבין.

אלא שרשת הביטחון עליה דיברה המשותפת אינה תמיכה בכל מחיר, ובוודאי שאינה המחאה פתוחה לכל ממשלה רק משום שבראשה לא עומד בנימין נתניהו.

כל שיתוף פעולה פוליטי חייב להיות מותנה בדרישות ברורות: מאבק בפשיעה, עצירת הריסת הבתים, הבטחת שוויון בזכויות ובחלוקת המשאבים, לצד עמדות מדיניות הנוגעות לסוגיה הפלסטינית. מנגד, רע"מ בראשות מנסור עבאס השיגה את יעדה האלקטורלי עם שמונה מנדטים, אך ניצבת בפני שאלה מהותית באשר לעתיד תפיסתה לפיה ניתן להשפיע מתוך הקואליציה, בעקבות סירובן של המפלגות הציוניות לשתפה בממשלה.

אך, המבחן של שתי הרשימות יהיה ביכולתן לתרגם את האמון הציבורי להישגים מוחשיים, כל אחת בהתאם לדרכה ולתפיסתה. חברי הכנסת הערבים אינם אויבים, אלא נבחרי ציבור לגיטימיים ותוצאות הבחירות יצרו משוואה פוליטית שכבר אי אפשר להתעלם ממנה: 53 מנדטים לגוש נתניהו, 48 מנדטים למחנה השינוי ו-19 מנדטים למשותפת ולרע"מ, שעשויים להכריע את עתיד השלטון בישראל.

ראוי להתעכב על אמת יסודית אחת, האזרחים הערבים ונציגיהם בכנסת אינם אויבים שיש להדיר מן המערכת הפוליטית. הם אזרחים בעלי זכות בחירה, שנציגיהם נבחרו באופן דמוקרטי, והם מבקשים להשפיע על המדיניות המעצבת את חייהם ואת עתיד ילדיהם. זכותן של המפלגות הציוניות לחלוק על עמדותיהן המדיניות של המפלגות הערביות. אולם מחלוקת אידאולוגית היא דבר אחד, ופסילה גורפת של שותפות פוליטית רק בשל הזהות הלאומית היא דבר אחר לחלוטין.

ייתכן שהטענות שנשמעו בחלקים מן הימין בדבר זיופי בחירות והתערבות זרה, אף שלא הוכחו טענות לזיופים, משקפות גם את הקושי לקבל את משמעות התוצאות. הרי דמוקרטיה אינה נבחנת במידת שביעות רצונו של השלטון מתוצאות הבחירות, אלא בנכונותו לכבד את רצון הבוחרים, גם כאשר רצון זה משנה את כללי המשחק הפוליטי.

גורלו של איזנקוט כגורל גנץ?

גדי איזנקוט ניצב כעת בפני מבחן פוליטי של ממש. תוצאות הבחירות פתחו בפניו אפשרויות להקמת ממשלה חלופית בתמיכת המפלגות המשותפת ורע"מ, אך הפיכת האפשרויות הללו להסכמות מעשיות מחייבת הכרעות פוליטיות מורכבות ואמיצות. מחנה השינוי, בהרכבו הנוכחי, אינו יכול להגיע לרוב פרלמנטרי ללא חברי הכנסת של המשותפת ורע"מ, אלא אם יצליח לעצב מחדש את מפת הבריתות הפוליטיות.

אם ליברמן או בנט יתמידו בהתנגדותם לשיתוף פעולה עם המפלגות הערביות, הרי שמפת המנדטים מאפשרת, לפחות מבחינה תאורטית, לבחון הסדרים חלופיים, שעשויים לכלול גם את ש"ס ויהדות התורה.

חיבור המנדטים של מפלגת ישר של איזנקוט, הדמוקרטים, שתי הרשימות הערביות ושתי המפלגות החרדיות מגיע ל-61 מנדטים. אמנם המחלוקות סביב סוגיית הגיוס, יחסי דת ומדינה ועצם השותפות הפוליטית הופכות תרחיש כזה למורכב במיוחד, אך הוא ממחיש כי קיימות אפשרויות הראויות לבחינה.

לעומת זאת, האפשרות להקמת ממשלת אחדות לאומית עם נתניהו מעלה מיד את זיכרון ניסיונו של בני גנץ ואת המחירים הפוליטיים שנלוו אליו. להערכתי, כניסתו של איזנקוט לממשלה בראשות נתניהו עלולה לשחוק את זהותו הפוליטית ולגרום לכך שבעיני בוחריו הוא ייתפס כגרסה נוספת של גנץ, במקום כחלופה השלטונית שהבטיח להציע.

איזנקוט אמנם הצהיר כי לא יישב בממשלה בראשות נתניהו, אך מבחנו האמיתי יהיה ביכולתו לדבוק בעמדה זו גם לנוכח הלחצים והמורכבויות של המשא ומתן הקואליציוני. השאלה היא אפוא אם איזנקוט יפגין את האומץ הפוליטי הנדרש כדי לבחון משוואה חדשה, או שמא יאפשר להתנגדויות מוקדמות ולפסילות הדדיות לסגור את חלון ההזדמנויות לשינוי שפתחו תוצאות הבחירות.

הזדמנות שאסור להחמיץ

הבחירות הסתיימו, אך האתגר הפוליטי מתחילה דווקא עכשיו. האזרחים שיצאו בהמוניהם אל הקלפיות לא ביקשו לשמוע עוד נאומי ניצחון. הם ביקשו ביטחון אישי, שוויון, דיור, חינוך ועתיד צודק יותר לילדיהם. על המשותפת ורע"מ מוטלת האחריות לתרגם את כוחן הפרלמנטרי להשפעה ממשית, ואילו בפני מחנה השינוי ניצבת הזדמנות לבחון את האפשרות לכונן הבנות פוליטיות החורגות מן החלוקות המסורתיות.

האזרחים הערבים הצביעו כדי להגן על עצמם, אך בהצבעתם העמידו את המערכת הפוליטית הישראלית כולה בפני מבחן חדש. ייתכן שהניסיונות להקים ממשלה חלופית לא יצלחו. אך אם אכן ייכשלו, יהיה צורך להשיב על שאלה יסודית: האם הבעיה הייתה באמת היעדר רוב פרלמנטרי, או שמא חוסר הנכונות להכיר בלגיטימיות של כל השותפים המסוגלים להרכיב אותו? החברה הערבית השיגה בבחירות 19 מנדטים. האתגר כעת הוא להבטיח שההזדמנות ההיסטורית להשפעה, הטמונה בכוחם של המנדטים הללו, לא תרד לטמיון.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/149045/