היום לפני עשור נמלט הדיקטטור זין אל – עבאדין בן עלי מתוניסיה

“מהפכת היסמין” (כך נקראה במערב, ובתוניסיה כונתה “מהפכת החוק והכבוד”) הגיעה לשיאה הדרמטי עם הימלטות הדיקטטור התוניסאי זין אל – עבאדין בן עלי, ששלט ודיכא את העם התוניסאי במשך 23 שנים ארוכות שהיגעו לסיומן עם הימלטותו לסעודיה בליווי מטוסי קרב לובים ב14 בינואר,2011 (היום לפני עשור) לאחר שצרפת סירבה להעניק לו מקלט מדיני.

בן עלי עלה לשלטון ב1987 לאחר שהדיח את הנשיא חביב בורגיבה (שלט בתוניסיה בין 1975 ל1987 ונבחר על ידי הפרלמנט התוניסאי “לנשיאות לכול חייו”), בורגיבה נחשב לעמי האומה התוניסאית כמו כאמל אטטורק בטורקיה. בן עלי קיבל אימונים צבאים בצרפת והיה מהמקימים של המחלקה הביטחונית – צבאית בתוניסיה וממקימי המפלגה “הנאו חוקתית”.

את מקומו של הדיקטטור בן עלי תפס הנשיא הזמני קייס סעיד פרופ’ למשפט חוקתי, שנבחר תחת סיסמת הבחירות “העם רוצה”, ברחוב הסיסמא הפכה לקריאה “העם רוצה להפיל את המשטר”, סעיד זכה ב73% ולאחר בחירתו, תואר בידי עמיתיו, מכריו ותלמידיו, כאיש חוק הגון ומורה נערץ. הם ציינו גם את צניעותו ופשטותו לעומת המתחרה שעמד מולו: איש עסקים ובעלים של תחנת טלוויזיה

לאחר שנמלט וללא נוכחתו נשפט בן עלי ל35 שנות מאסר בתוניסיה ולעונש כספי גבוה, בן עלי מעולם לא נאסר ומת בעיר ג’דה בסעודיה ב19 בספטמבר 2019.

בתהליך כינון הדמוקרטיה התוניסאית כונסה וועדה עממית בהשראת וועדות עממיות שכונסו לאחר נפילת משטרים דיקטטורים ובראשן דרום אפריקה, מטרת הוועדה הייתה לחולל רפורמות ובעיקר “להשיב את הכבוד” לאזרחי תוניסיה.

הוועדה, הפועלת בחסות ממשלתית ומוגבלת בזמן, אמונה על חקירת הפרות חוק ופשעים שבוצעו תחת המשטרים הדיקטטוריים של בן עלי ושל קודמו, חביב בורגיבה, בתקופה שבין יולי 1955 ועד מועד הקמתה בדצמבר 2013. אנשיה אחראים על גיבוש תכנית לתשלום פיצויים לנפגעים מסקנותיה יועברו למערכת המשפט, אך מעבר לכך, חברי הוועדה מעודדים את האחראים לפשעים – אנשי ביטחון ופקידים שרבים מהם עדיין מכהנים בתפקידם – להביע חרטה ולהתנצל על מעשיהם.

תוניסיה היא אחת המדינות הערביות היחידות שאימצו את מודל “ועדות האמת והפיוס” להתמודדות עם עברה הדיקטטורי, בדומה למרוקו, שבה ייסד המלך מחמד השישי ב-2004 ועדה לבחינת הפרות זכויות אדם בתקופת שלטונו של אביו. העדויות הפומביות עוררו אהדה רבה במדינה ומחוצה לה, ועצם תהליך הפיוס והתמודדות עם משקעי העבר הוצג כהוכחה נוספת לכך שתוניסיה היא סיפור ההצלחה המובהק והיחיד של “האביב הערבי”.

תוניסיה נחשבת גם לאחת המדינות ממנה יצא מספר הפעילים הגדול ביותר (בין 3,000 ל-5,000 איש) לשורות ארגון דאע”ש בזירות הלחימה השונות, בעיקר בסוריה ובלוב. זו תופעה הדורשת הסבר במדינה שנחשבת לחילונית ביותר במרחב הערבי. הסיבות לה נעוצות, במידה רבה, בתהליכי הדמוקרטיזציה וצעדי הפיוס שהחלו כבר עם ראשית המהפכה – אלפי אסירים פוליטיים, בהם אסלאמיסטים רבים, זכו לחנינה, והסרת הרסן מעל אמצעי התקשורת אפשרה למטיפים סלפים וארגוני ג’יהאד להגדיל את השפעתם במרחב הציבורי ולגייס פעילים רבים לפעילות טרור.

כל זאת, בניגוד לעידן בן עלי שבו נקטו הרשויות יד קשה כלפי כל סממן אסלאמי בציבור ותנועת א-נהדה אף הוצאה אל מחוץ לחוק. בשנים האחרונות מיצבה התנועה את עצמה כמפלגה פוליטית מתונה, מה שהרתיע ממילא גורמים רדיקלים וגרם להם לבקש השראה ותמיכה מארגונים ותנועות חיצוניות. אולם נראה כי יותר מהכל, הייאוש מהמצב הכלכלי הוא שדחק את צעירי תוניסיה לשורות אל-קאעדה ודאע”ש מחוץ למדינה. (אילת לוי, הפורום לחשיבה אזורית)

ייחודיותו של הניסיון המהפכני-דמוקרטי בטוניס ניכרת בשיתוף הפעולה בין שלושה כוחות חשובים בזירה הפוליטית והציבורית, המצליחים להתעלות על הפערים ביניהם. החלטתם לפעול כך נובעת מהכרתם בחובה המוטלת עליהם, להתקדם, גם אם באיטיות, לעבר חברה דמוקרטית ופלורליסטית בטוניס. כוחות אלו הם תנועת אל-נַהְדָה האסלאמית, שתי המפלגות החילוניות ששותפות בקואליציה, “הקונגרס למען הרפובליקה” בראשותו של הנשיא הזמני אַלְמוּנְסֶף אַל-מַרְזוּקִי ומפלגת אַ-תַקַתּוּל – הברית למען הדמוקרטיה והתאחדות העובדים הכללית של טוניס (UGTT). למרות הניגודים העמוקים ביניהם, מצליחים שלושת הגורמים הללו לקיים מערכת מוסכמת של דיון, התייעצות ושיתוף פעולה, ועל-ידי כך למתן את הנטייה לעימותים ולייצב את השלטון המהפכני.

טוניס, כמו שאר מדינות ערב, ובמיוחד מצרים, סובלת מהיעדר תשתיות כלכליות, עוני משווע, רמת השכלה נמוכה, שיעורי אבטלה גבוהים והשפעתן המכרעת של גישות שמרניות בכל תחומי החיים. את האש בטוניס הצית מוחמד בּוּעַזיזי ב-17 בדצמבר 2010 (ראו בפוסטים קודמים), כאשר החליט לשרוף עצמו במחאה על העוני וההשפלה שהיו מנת חלקו. מיליוני צעירים עניים ומובטלים כמוהו, ראו בפעולתו קריאה לפעולה נגד מצב זה. (אסף אדיב)

תוניס נחשבת למדינה היחידה שמצב השתפר למן “האביב הערבי” והתקדמה לעבר מה שנקרא “דמוקרטיה פגומה”