ריאיון עם הסופר והעיתונאי עודה בשאראת: לכתוב על עצמנו בכנות ובפתיחות

הסופר והעיתונאי (“הארץ”) עודה בשאראת, לשעבר מזכיר חד”ש, פרסם את ספרו השלישי בשפה העברית: “תמאם מכחול המנוחה” (הוצאת עם עובד, ינואר 2022, 195 עמ’). בשאראת חיבר את הרומן בערבית ותרגם אותו לעברית בעצמו. גיבור הרומן הוא ג’וואד, גבר בן 60 שפרש מעבודתו במשרד ממשלתי, אשר נתקל במודעת האבל על מות אהובת נעוריו – תמאם מכחול.

לרומן מאת בשאראת, יליד 1958 ותושב יפיע, קדמו הרומנים “חוצות זתוניא” ו”דוניא”. הסופר חיבר גם את ספר הילדים “אל תגנבו לי את התור”, אשר ראה אור בעברית בהוצאת כתר. מופיד צידאווי, עורך הירחון הספרותי “אל-אצלאח” (“התיקון”), שוחח עם בשאראת על “תמאם מכחול המנוחה”. להלן קטעים מהריאיון שפורסם בשפה הערבית באפריל.

ספר לנו על הרומן ועל הדמות המרכזית…

גיבור הרומן הוא ג’וואד עבדאללה, קשיש מנצרת שנתקל במקרה במודעת אבל המשנה את מהלך חייו. לאחר שהשתתף בלווייתה של תמאם מכחול, אהובתו הראשונה, הוא יוצא למסע בעקבות מסלול חייה. ההיכרות בין השניים קרתה שלושים שנה קודם לכן, והקשר ביניהם נותק לאחר תקופה קצרה. מסע החיפוש שעורך ג’וואד מאלץ אותו להתמודד עם עברו ולהיזכר באירועים דרמטיים שעיצבו את חייו.

מהם לדעתך תפקידיה של הספרות בחברה?

ספרות אינה מותרות שאפשר להתקיים בלעדיהם, אלא יסוד חיוני בקיום האנושי. כל חברה זקוקה לקול שיבטא את זרמיה התת-קרקעיים ושיחשוף את מה מתרחש בחדרי חדרים ובחצר האחורית. הספרות מעניקה לחברה פנים אנושיים וכך מאפשרת לקורא לחוות את המכלול המרכיב אותה. בהקשר המקומי שלנו, נוגעת להיבט של חשיפת השיח הפנימי מתוך החברה משמעות מיוחדת. זאת, נוכח ניסיונות הדמוניזציה והדה-לגיטימציה שסופגים האזרחים הערבים בישראל מצד חוגים גזעניים.

אתה כותב טור שבועי ב”הארץ” – באלו אופנים שונה כתיבה ספרותית מכתיבת מאמר?

    ספרות היא שיח אינטימי. היא אינה נכתבת כדי לנהל דיון, ולא כדי להתפלמס עם האחר להפריך את טיעוניו או להציג עמדה שונה משלו. על כן ניתן לומר שהספרות מסוגלת לקרב אליך את האחר יותר מכל צורה אחרת של שיח אינטלקטואלי או פוליטי. כוחה של הספרות בכך שהיא מציגה דמויות אנושיות, שאפשר למצוא כמותן גם בחברות אחרות. לכן, לדעתי, קיימת חשיבות רבה ליידע את האחר ולהעשירו בנוגע לחיינו, לשאיפותינו, לחלומותינו ולבעיותינו. הספרות מאפשרת לנו לכתוב על עצמנו בכנות ובפתיחות.

כיצד אתה מגבש את גיבורי הרומנים שלך?

הגיבורים והגיבורות ביצירותי הם חלק מהסביבה בה אני חי. אלה דמויות ארציות – אנשים רגילים שהציבור לא מבחין בהם כאשר הם עוברים ברחוב: ייתכן שלאיש או לאישה היושבים לידנו במרפאה, בבנק או בבית הקפה ישנו סיפור חיים מרתק שרק מחכה להיות מסופר. לכן אני מנסה להוציא את הפנינים האלה מן החושך אל האור.

כיצד התקבל הרומן בקרב קוראי העברית?

אני מקבל תגובות רבות בעיתונים ובבלוגים, אבל  גם רשמים אישיים ישירות מהקוראים עצמם. לדעתי הרבה יהודים כמהים להכיר את החברה הערבית יותר לעומק – לא רק כצופים מבחוץ, אלא גם מנקודת מבט שמספרת מתוכה. אני חושב שרק הספרות מסוגלת למלא את המשאלה הזו.