קריאת תיגר על ארה”ב: תביעתה של רוסיה למרחב ביטחון הגיונית וצודקת

העימות מתרחש אמנם על גבול רוסיה-אוקראינה, אך לא נכון להציגו כסכסוך לגבי אוקראינה. ההיסטריה הנוכחית איננה, כפי שמנסה להציגה התעמולה האמריקאית, לגבי קיומה או לגבי כיבושה של אוקראינה, אלא לגבי “זכות” ההצטרפות שלה לנאט”ו. העימות הנוכחי הוא בין רוסיה לארה”ב. עיתוי המשבר הוא בשל נחישותה  של רוסיה לא לקבל יותר את המשך האיום של ארה”ב על ביטחונה. רוסיה התנגדה להרחבת נאט”ו מזרחה מאז קריסת ברית המועצות, אך לא הרגישה חזקה מספיק כדי לעצור את ההתפשטות. העימות הנוכחי משקף שינוי בתפיסת רוסיה, שרואה עצמה כחזקה יותר משהייתה ואת ארה”ב כחלשה יותר משהייתה. התעצמותה הכלכלית והצבאית של סין וחולשתה הפנימית של ארה”ב הן חלק ממכלול הגורמים לשינוי תפיסתי זה.

נאט”ו: כלי של ההגמוניה האמריקאית

נאט”ו היא ברית צבאית בראשות ארה”ב שהוקמה לאחר מלחמת העולם השנייה נגד ברה”מ. לאחר קריסת  ברה”מ ופירוק “ברית וורשה”, לא בוטלה נאט”ו. נהפוך הוא – מאז מתרחבת הברית עוד ועוד, באופן עקבי ועקשני, מזרחה עד לגבולות רוסיה. 16 מדינות היו חברות בנאט”ו עד קריסת ברה”מ, ו-31 מדינות חברות בנאט”ו היום. בתפיסתה של רוסיה, נאט”ו מאיימת עליה משום היותה מדינה גדולה וחזקה שאינה כפופה לתכתיבים האמריקאיים.

גם מחוץ לאירופה הקימה ארה”ב בריתות צבאיות לפי מודל נאט”ו, בהן היא משמשת ציר מרכזי בקואליציות נגד סין, קוריאה הצפונית, ונצואלה, קובה ומדינות אחרות: ‘ברית ריו’ (TIAR) בדרום אמריקה, SEATO בדרום-מזרח אסיה, ולאחרונה ברית AUKUS בין ארה”ב, בריטניה ואוסטרליה באזור האוקיינוס השקט. בריתות צבאיות אלה הן מאושיות הסדר ההגמוני האמריקאי העולמי.

כוחה של נאט”ו מבוסס בעיקר על הצבא האמריקאי והיטל הכוח שלו: פריסת בסיסיו העולמית, מטוסיו, ציו ונושאות המטוסים שלו, טיליו והנשק האטומי שלו. נאט”ו היא כיום הכלי הצבאי האמריקאי העיקרי באירופה, עליו בנויה קואליציה אנטי-רוסית. סעיף 5, ליבת אמנת נאט”ו, קובע משוואה לפיה התקפה על כל אחת מחברותיה היא התקפה על כולן. הגדרה זו מאפשרת לארה”ב להתערב בכל סכסוך של חברותיה עם מדינות שמחוץ לברית, ומחייבת את כל חברות הברית להשתתף בכל סכסוך של ארה”ב. אם תצטרף אוקראינה לנאט”ו, יהיו חייליה של ארה”ב, טיליה ופצצות האטום שלה מוצבים ממש על גבול רוסיה.

מוסר כפול א’: מה שמותר לארה”ב אסור לאחרים

ארה”ב מדברת גבוהה על זכות כל מדינה ריבונית להחליט בעצמה, ללא התערבות חיצונית, על משטרה והבריתות החיצוניות שלה – אך היא עצמה אינה מכבדת זכות זו. מאז אמנת מונרו (1823) ובעיקר מאז תיקון רוזוולט (1904),  מנסה ארה”ב למנוע ממעצמות אחרות להתערב במדינות באזורי השפעתה, בעודה נוטלת לעצמה זכות להתערב במשטרים במדינות אחרות (דוקטרינת טרומן 1947).

אירוע המזכיר את העימות הרוסי-אמריקאי הנוכחי היה “משבר הטילים בקובה” לפני 60 שנה, באוקטובר-נובמבר 1962. לאחר כישלון הניסיון להפלת השלטון הקומוניסטי בנחיתה של חיילי ארה”ב ב”מפרץ החזירים”, ניסתה קובה להרתיע את ארה”ב מהתקפות חוזרות באמצעות בקשה מברה”מ, בהנהגת חרושצ’וב, להציב טילים גרעיניים בשטחה. באותה עת הציבו האמריקאים, בהנהגת קנדי, טילים גרעיניים שאיימו על ברה”מ גם בבסיסי נאט”ו באיטליה ובטורקיה. היענותה של ברה”מ לבקשת קובה הובילה את המעצמות לסף מלחמה גרעינית.

באוקטובר 1962 הטילה ארה”ב מצור ימי על קובה, אך האוניות הסובייטיות נושאות הטילים הוסיפו להגיע לאי. העולם היה בחרדת “ספירה לאחור” למלחמת עולם שלישית. אך לאחר חמישה שבועות של מו”מ ושל פחד הושגה פשרה: ארה”ב התחייבה לא לפלוש עוד לקובה והטילים הסובייטיים סבו חזרה. בהמשך הוצאו גם הטילים הגרעיניים האמריקאיים מאיטליה ומטורקיה.

הסטטוס קוו נשמר למרות שהסנקציות המערביות על קובה לא הוסרו.

פתרון מסוג זה אפשרי גם לגבי אוקראינה. כשם שארה”ב לא הייתה מוכנה לסבול בסיסים וטילים סובייטיים סמוך לפלורידה ולגבולות ארה”ב, גם רוסיה אינה מוכנה לקבל את הקפת גבולותיה בבסיסים ובטילים אמריקיים. ראוי שאוקראינה תהיה מדינה עצמאית, אך דרישת רוסיה למרחב ביטחון סביבה היא הגיונית וצודקת. מחיר הפלישה הנאצית לברה”מ חרוט בזיכרון הרוסי לא פחות מאשר השואה בזיכרון היהודי. הזכות לביטחון היא הדדית ושווה. תפיסה אחרת היא כוחנית ובלתי-שוויונית.

מוסר כפול ב’: לאמריקאים מותר הכול, וגם לישראל

בישראל, הגרורה הנאמנה, התומכת תמיד בארה”ב, מקובל על היהודים שמדינה פלסטינית, אם תקום, חייבת להיות מפורזת – למה? בישראל ישנה הסכמה שזכותה של ישראל להחזיק פצצות וטילים גרעיניים, כאשר זכות כזאת אין לאחרים במזה”ת, ושלגיטימי למנוע מהם פצצה, גם באמצעות הפצצה – למה? המלחמה שבין המלחמות (מב”מ) נועדה לפגוע בהתבססות כוחות פרו-איראניים במדינות סביב ישראל: לבנון, סוריה ועיראק. לישראל מותר להפר ריבונות של אחרים, אך לאחרים, כלפי ישראל, אסור – למה? התשובה הישראלית, כמו התשובה האמריקאית, צבועה: כי אנחנו “הטובים”. לא, לא טובים – כי אם חזקים.

כולנו יודעים שבסוריה ישנם כוחות איראניים וגם רוסיים. את האיראנים ישראל תוקפת ואת הרוסים לא – למה? כי הם חזקים, לא כדאי להתחיל איתם. על גבול אוקראינה-רוסיה מנסה פוטין ללמד את ביידן את מה שכבר לימד את ישראל בסוריה – שלא כדאי להתעסק אתו. אז איך זה יגמר? “קשה להתנבא, בייחוד לגבי העתיד” אמר יוגי בר, גיבור קומיקס אמריקני. הגלגל מסתובב. מאזן הכוח העולמי משתנה לנגד עינינו. שינוי זה ישפיע גם על המזרח התיכון.