fbpx

קפיטליזם נוסח סין: האמנם ביצעה המפלגה הקומוניסטית הסינית שינוי כיוון?

המשך הפולמוס על השינויים הפוליטיים והכלכליים ברפובליקה העממית של סין

בגיליון החג המורחב של זו הדרך (17.9) התפרסם מאמר דעה המשבח את ממשלת סין בראשותו של שי ג'ינפינג, ואף קורא לשמאל ללמוד מהדוגמא של סין. קראתי את המאמר כמה פעמים, ומצאתי בו לא מעט שגיאות עובדתיות והיסטוריות, כמה השמטות חשובות, ויותר מכל שגיאות תאורטיות בסיסיות מנקודת מבט מרקסיסטית-לניניסטית.
במאמר תגובה זה אנסה לתקן את השגיאות, ובמיוחד את המסקנות הפוליטיות המסוכנות שנובעות מהן.

על הרפורמה וההיפתחות
המאמר מתחיל בסקירה היסטורית קצרה על תהליכי הרפורמה בסין. המאמר מתאר את תחילת השחזור הקפיטליסטי בסין, אך פוסח לחלוטין על האלימות הפוליטית והרפורמות המדיניות של ממשלת הרפורמה:

תוך פחות מחודש לאחר מותו של מאו זדונג, רבים מפעילי השמאל וממנהיגי המפלגה נעצרו, נחטפו, עונו או נרצחו לאחר הפיכה צבאית שביצעו כמה קציני צבא והפלג הימני-ליברלי של המפלגה. תוך כדי משפטי הראווה של ההנהגה לשעבר של המפלגה, קבוצות הפועלים של "המשמר האדום" פוזרו, לעיתים רבות באלימות, הוועידות המהפכניות פוזרו והוחלפו בגופים פרלמנטריים, ולאחר כמה שנים החלה גם הפיזור וההפרטה של הקומונות העממיות – הגוף הפוליטי והכלכלי של אזורי הספר. בתחילה ניתנה האדמה למשפחות לגידול עצמי, ולאחר כמה שנים גם הותרו עסקים פרטיים בנוסח רגיל יותר, הכוללים ניצול, עבודת שכר וייצור הסחורות. סין מצאה את עצמה ללא כל גופים פוליטיים פרולטארים בשלטון, והפרדה מוחלטת בין הדמוקרטיה העממית ובין הכלכלה – התנאים המושלמים להמשך הרפורמות וההפרטה של העשורים הבאים. ההשמטה של הפרטים ההיסטוריים החשובים האלו מטרתה לשוות דימוי כאילו דבר לא השתנה במישור הפוליטי בשנות הרפורמה, ושה"דיקטטורה של הפרולטריון" נשארה על כנה עד היום (אגב הדיקטטורה של הפרולטריון בוטלה רשמית בחוקה של 1982 והוחלפה ב"דיקטטורה עממית דמוקרטית", שהחל מ-2001 כללה בתוכה גם את המעמד הבורגני החדש כחלק מהקואליציה השולטת).
לו כך היה הדבר, עוד היה אפשר להשתכנע בתזה המרכזית של המאמר, כלומר בשינוי הכיוון של ממשלת סין הנוכחית – אבל סוציאליזם, כידוע, אינו יכול להבנות בהכרזה מלמעלה או בחקיקה גרידא, אלא רק בידי הדיקטטורה של הפרולטריון, לאחר מאבק מעמדי ממושך.

אקונומיזם – מקאוצקי עד דנג

בתחילת המאמר מוזכרת אחת ההצדקות בהן משתמשת המפלגה הסינית לתהליכי ההפרטה והחזרת הקפיטליזם – הכלכלה הסינית ענייה מדי ואינה מפותחת, והמעמד העובד הסיני קטן בהשוואה לאוכלוסייה הגדולה, ולכן הסוציאליזם לא יכול להבנות בה. המאמר אמנם מתייחס לטענה זו בקצרה בלבד, אבל זאת אחת השאלות החשובות ביותר במדע הסוציאליסטי, המפרידה בין מרקסיזם לרוויזיוניזם, בין לניניזם לקאוצקיזם, בין בולשביזם למנשביזם. מרקס ואנגלס טענו שמערכת היחסים הכלכלית לעולם תהיה תלויה ברמת ההתפתחות של הכוחות היצרניים, ולהפך. רק מהפכה מעמדית יכולה לקדם את התפתחות הכוחות היצרניים מעבר לרמתה המקסימלית הקודמת. במשך שנים השתמשו יסודות ימניים בפסקה זו כדי "להוכיח" שהמהפכה תתכן אך ורק במדינות המפותחות ביותר, וכי על העמים במדינות פיאודליות למחצה כמו רוסיה וסין לחכות עד שהקפיטליזם יתפתח לרמה "מספיקה" על מנת שהמהפכה הפרולטרית בכלל תהיה אפשרית. כזו הייתה עמדתם של קאוצקי בגרמניה ושל המנשביקים ברוסיה. בשנת 1917 הפריכה המהפכה הבולשביקית לחלוטין את תאוריית הכוחות היצרניים, והוכיחה את אפשרות בניית הסוציאליזם אפילו במדינות שאינן מפותחות – לא רק שהפרולטריון בארצות אלו מסוגל לחולל את המהפכה; כמעט כל התנועות המהפכניות במאה השנים האחרונות פעלו בארצות אלו, ואילו במדינות המפותחות התנועה הקומוניסטית נחלשה. אילו הייתה סין מפגרת מידי בשביל הבנייה הסוציאליסטית, אילו היה הפרולטריון חלש מדי, המהפכה הסינית לא הייתה מתחוללת.
האם זה אומר שכל נסיגה מהכלכלה המתוכננת שגויה בהכרח? ממש לא. בשל היחסים הדיאלקטיים בין הכוחות היצרניים ובין היחסים הכלכליים, ייתכן לפעמים שהיחסים ידרשו רמה מפותחת יותר של כוחות יצרניים, או להפך. כך היה ברוסיה עם המדיניות הכלכלית החדשה, וכך היה גם בסין עצמה עם מדיניות הדמוקרטיה החדשה. ייתכן אפילו שפתיחה מסוימת של השוק בסין הייתה מקדמת את הסוציאליזם – לו באותו הזמן שהכוחות היצרניים היו מתפתחים, היחסים החברתיים, התודעה המעמדית, והכוח הפוליטי של המעמד העובד היו מתפתחים בצדם, לקראת היום שבו תתכן שוב ההתקדמות – אבל לא כך הדבר. הפרולטריון התעשייתי בסין אמנם גדל בצורה משמעותית, אבל במקום לפתח את כוחו הפוליטי, הוא מסורס, מנוצל, זכויותיו מחוללות, הארגונים הפוליטיים שלו אסורים, ומצד שני הבורגנים החדשים מועלים על נס, מתקבלים להנהגה הפוליטית, והאידיאולוגיה שלהם מופצת ברבים – ועל כך עוד ארחיב בהמשך.

כשהשחיתות היא חוקית

המאמר מציין כי למרות יותר משלושה עשורים של קפיטליזם ורפורמה בסין, הממשלה ה"חדשה" של שי ג'ינפינג התחילה "שינוי כיוון" – קמפיינים לטיהור השחיתות השלטונית ו"הפרדת ההון מהשלטון". המאמר טוען כי הממשלה החליפה מנהלים בכירים בתאגידים פרטיים "מהיום למחר" וכי עסקים פרטיים הופקעו לידי הממשלה. במאמר אין איזכור לאף מקרה מסוים שכזה, ונוסח הכתוב אינו משקף את המצב בפועל. הקמפיין נגד השחיתות השלטונית אינו שונה בצורה מהותית מהליכים נגד-שחיתות הנהוגים במדינות קפיטליסטיות, בהם מגדירה הממשלה מהי השחיתות, ונותנת לגופי האכיפה הממונים מטעמה "לנקות". זו מלחמה מלמעלה למטה, בניגוד מוחלט לתפיסה הקומוניסטית למאבק בשחיתות – מאבק מעמדי מלמטה תוך ביקורת המונית וביקורת עצמית. המערכה נגד השחיתות של ממשלת שי ג'ינפינג היא צעד ריאקטיבי ישיר להתקוממויות האיכרים הרבות שפרצו באזורי הספר במהלך שנות ה-2000, שנועד למנוע ממאבק המעמדות להתחמם – ולא לעודד אותו. לטעון שממשלת סין "חוזרת לסוציאליזם" בגלל שכמה פוליטיקאים שעברו על החוק נענשים, בעוד ששאר הפוליטיקאים ממשיכים להוביל מדיניות של הפרטת משאבי הטבע והכלכלה – זאת הפרזה גדולה לכל הפחות.

בניגוד לטענה הלא מוסברת לפיה סין מפרידה כעת בין ההון והשלטון, הנתונים בשטח מראים תמונה הפוכה לחלוטין: מאז תחילת הרפורמות בסין בעלי הון, אנשי עסקים, בורגנים וזעיר בורגנים התחילו להצטרף למפלגה בהמוניהם. נכון לשנת 1999 למעלה מארבעה מיליון חברי מפלגה היו בעלי עסקים, וזאת עוד לפני שהאיסור על הצטרפותם למפלגה הוסר באופן רשמי בידי ג'יאנג זמין ב-2001. נכון ל-2020, לפי הנתונים הרשמיים של המפלגה, רק 6.5 מיליון מתוך 91 מיליון החברים היו מהמעמד העובד, ואילו האיכרים (רובם המוחלט בעלי עסקים קטנים-בינוניים) היו רק 25 מיליון. לעומת זאת מנהלי חברות היו כמעט 10 מיליון מחברי המפלגה, ורבים מחברי הקטגוריות האחרות (פנסיונרים, פקידים, מומחים טכניים, ואחרים) גם הם חלק מהמעמד הבורגני. הקבלה לשורות המפלגה הקומוניסטית הסינית הפכה תהליך ארוך וקשה, שעובדים רבים אינם מסוגלים לעמוד בו. אך לסינים בעלי אמצעים, בזכות הפנאי העומד לרשותם ובזכות הקשרים העסקיים שלהם, קל יותר לעבור את התהליך ולהצטרף למפלגה.

נושא המיליארדרים בסין תופס לעתים בולטות רבה מדי בדיון השמאלי (בסין יש מיליוני קפיטליסטים ובורגנים אחרים שאינם מיליארדרים), אך מצב אי-השוויון הכלכלי בסין כה קיצוני שאין מנוס מלציין כמה נתונים: נכון לשנת 2017 ביו בסין 609 בעלי הון הגדול ממיליארד דולר (אוכלוסיית המיליארדרים הגדולה בעולם). מתוכם, ל-115 היה מושב באחד או שניים מבתי הפרלמנט הסיני. לאחר חישוב קצר נגיע למסקנה שלמיליארדרים בסין יש פי 60,514 ייצוג פוליטי בזרוע המחוקקת מאשר לכל הלא-מיליארדרים (כולל בורגנים "עניים") גם יחד. בדומה לכך, לפי נתוני "רשימת העשירים – 2020" של מכון הורון, מתוך 2398 "עשירים" (כל מי שבבעלותו למעלה משני מיליארד יואן, שהם כ-300 מיליון דולר), שניים מרצים כעת עונש מאסר. כלומר, בהשוואה לאוכלוסייה הכללית אחוז הכליאה של העשירים בסין קטן ב-70%.
נסתפק בדוגמא פרטנית אחת לאחדות ההון והשלטון בסין: מה יון, לשעבר האיש העשיר בסין והבעלים של אליבאבא, הוא חבר במפלגה הקומוניסטית שהשתמש במעמדו הפוליטי כדי לאשר שבוע עבודה של 72 שעות עבודה בעסקים שבבעלותו (הכוללים בין השאר עיתון אנטי קומוניסטי היוצא לאור בהונג-קונג). מה אמנם "נענש" במקצת לאחר שנתפס על חם במעשי שחיתות ב-2021, והפך מהאיש העשיר בסין לאיש הרביעי בעושרו. אך חברותו במפלגה לא הופסקה.

המאמר מזכיר את המושב החמישי של הוועד המרכזי ה-18 של המפלגה מ-2015: "הדיון בשינויים החברתיים והכלכליים בסין הוביל את המפלגה למסקנה שעל סין לשנות את עצמה ממדינה המסתמכת על יצוא ועל השקעות מבחוץ לכלכלה מתקדמת מבוססת צריכה, יוזמה ושירותים". טענה זו סותרת לחלוטין את התירוץ המקורי להחזרת הקפיטליזם בסין – בניית המעמד העובד התעשייתי. משמעותה של החלטה זו היא הפיכת סין למדינת העולם הראשון, קרי מדינה אימפריאליסטית המבוססת על יצוא הון לחו"ל ועל אספקת שירותים לבית – המודל של מדינה אימפריאליסטית לפי ההגדרה של לנין. במקום להתייחס לסתירה המרכזית של הקפיטליזם, כלומר הסתירה בין אופיים החברתי של הכוחות היצרניים, ובין הבעלות הפרטית עליהם, הפתרון ל"קיפאון הכלכלי של סין" (כי את הכלכלה צריך למדוד לפי כמה כסף היא מייצרת, כמובן) הוא עידוד תרבות צרכנית (צרכנות סוציאליסטית, אם נרצה – מכך אפשר להסיק שארה"ב כבר התקדמה לצרכנות קומוניסטית). בכדי לכלכל את הצרכנות, צריך כמובן צרכנים – מכך נובעת התוכנית למיגור העוני (העוני, חס וחלילה, הוא לא בעיה בפני עצמה).

פתרון למשבר האקלים?

המאמר מוסיף לטעון כי סין פתחה בשנת 2013 במדיניות סביבתית מתוכננת שמטרתה להפחית את זיהום האוויר באמצעות הפחתת השימוש בפחם לייצור חשמל, וקיצוץ בתעשיות מזהמות כמו ייצור פלדה ואלומיניום. אך השאלה שצריך לשאול היא כיצד משתלבת תוכנית זו בתפקידה של סין בכלכלה הגלובלית.

בשנת 2018 הפכה סין ליצרנית הגדולה ביותר של פלדה בהיסטוריה, בהגיעה לתפוקה של כמעט מיליארד טון פלדה בשנה. באותה שנה החלה סין להשקיע הון רב בהעברת ייצור פלדה מסין לארצות אחרות, עם תוכניות להעביר ייצור של עשרות מיליוני טונות לדרום מזרח אסיה, לבלקן ולאפריקה (מה שיאפשר לסין גם לצמצם את הזיהום מבית וגם להמשיך לשלוט בשוק הפלדה העולמי). כך גם בתחום הפחם: בסין עצמה אמנם נסגרות בהדרגה תחנות הכוח הפחמיות, אך סין היא עדיין היצרנית והיצואנית הגדולה בעולם של פחם.

המאמר מתייחס גם לשיטת ה Cap & Trade אותה מתכננת ממשלת סין לאמץ בשנים הקרובות – שיטה ניאו-ליברלית שמטרתה להשתמש במכסות ממשלתיות על מנת לעודד עסקים פרטיים לעבור לאנרגיה ירוקה, תוך שימוש במנגנון השוק החופשי וסחר באגרות זיהום! נראה שהחלומות של הניאו-ליברליזם הירוק עתידים להתגשם דווקא בסין האדומה.

שוויון, חלוקה וסוציאליזם
המאמר מתייחס לשיבה לחזון הסוציאליסטי, לחברה שוויונית, לביטול העוני, ולחלוקה מחדש של העושר בסין כחלק משינוי הכיוון, כביכול, שעברה המדינה בשנים האחרונות. כאן ראוי לשאול שאלה תיאורטית – האם  סוציאליזם פירושו מיסוי העשירים וחלוקת העושר לעניים? האם המטרה של הסוציאליזם היא להשיג שוויון? למרבה המזל, מרקס ואנגלס כבר ענו על שאלה זאת לפני 200 שנה, ב'ביקורת על תוכנית גותה'. הסוציאליזם אינו דוגל בשוויון. הסוציאליזם הוא בעלות חברתית (של החברה כולה) על כלל אמצעי הייצור, וכלכלה המייצרת בשביל סיפוק צרכי האדם, ולא לשם רווחים, באמצעות כלכלה מתוכננת היטב. בחברה קומוניסטית הפועלת לפי העקרון "לכל אחד לפי צרכיו" בהכרח נגיע למצב של אי שוויון, שכן כל אדם שונה מזולתו ולו גם צרכים שונים. בחברה סוציאליסטית שפועלת לפי העקרון "לכל אחד לפי עבודתו" אי-שוויון יתגשם בהכרח, מכיוון שכל אדם מסוגל לעבוד ברמה שונה. זו אחת הביקורות ההיסטוריות העיקריות של הקומוניזם על הסוציאל דמוקרטיה – מיסוי העשירים ומדיניות הרווחה אינם משנים את יסודות הקפיטליזם: ניצול ובעלות פרטית על אמצעי הייצור.

ממשלת סין מצידה מיהרה להרגיע  את בורגני העולם: נציג המפלגה האן וונשיו הסביר במסיבת עיתונאים בסוף אוגוסט שאין בכוונת סין "לשדוד את העשירים" – "השגשוג המשותף" של החברה הסינית יבנה לא באמצעות חלוקה מחדש של הון, ולא דרך מדיניות הרווחה. "עלינו לתת לחלק להתעשר קודם, והם יעזרו ויעודדו אחרים להקים עסקים ולהתעשר גם כן."

"שוויוניות משמעותה עוני שווה לכולם", הוסיף, ואף אמר" "אסור לנו לתמוך או להאכיל אנשים עצלנים". האן גם הסביר, בצדק, שהרגולציה החדשה בסין אינה שונה מחוקים הקיימים במדינות המערב, ושמדובר במאפיין בלתי נפרד מכלכלת שוק.

לגבי מאפיינים אחרים של הסוציאליזם, סין כבר נתנה תשובה מובהקת. במאי 2020, בצל משבר הקורונה, ובתגובה לדרישות שהעלה השמאל הסיני, הבהיר שי ג'ינפינג כי לכלכלת השוק תפקיד גורלי בסין: "אסור לסין לשוב לנתיב הכלכלה המתוכננת". לגבי הבעלות החברתית, נכון לשנת 2019 (לפי נתוני xinhua) הגיע למעלה מ-60% מהתל"ג הסיני מהמגזר הפרטי המובהק. ב-2020 פתחה ממשלת סין ביישום תוכנית גדולה להפרטת שאר המגזר הציבורי, והפיכתו למשק בבעלות משותפת של המדינה, משקיעים פרטיים ומשקיעים זרים (כולל תעשיות שהוגדרו בעבר "אמצעי ייצור מרכזיים" כמו תעשיית הפלדה, המשאבים הטבעיים, התשתיות ועוד).

מיגור העוני בסין עלה אף הוא כמה פעמים במאמר. אולם לא צוין שקו העוני לפי ההגדרה הסינית (2.3$ ביום) נמוך באופן משמעותי מקו העוני שקבע הבנק העולמי (5.5$ ביום). כלומר, כ-20% מאזרחי סין עדיין חיים מתחת לקו העוני העולמי. ראוי להזכיר גם שמדידת העוני לפי הכנסות היא שיטה בעייתית, במיוחד במדינות (כמו סין) בהן הדיור, הרפואה והחינוך מופרטים חלקית, ואינם מסופקים כזכות אזרחית. מבחינה מוחשית יותר, ב-2020 ציין לי קצ'יאנג, ראש ממשלת סין, שלמעלה מ-600 מיליון אזרחים סינים (40% מהאוכלוסייה) מרוויחים עד 1000 יואן בחודש (כ500 ש"ח) – סכום הנמוך משכר דירה מינימלי בערים בינוניות.

האם לא הייתה בעשורים האחרונים התקדמות ברמת החיים של העם בסין? הייתה, כמובן. טכנולוגיה ושירותים אכן נפוצים ברחבי המדינה (אם כי עדיין יש אזורים, בייחוד אזורי המיעוטים, שאינם נהנים משינוי זה). שיעור האוכלוסייה העירונית בסין גדול בהרבה מבעבר – אבל זה בדיוק התהליך הצפוי בהתפתחות של מדינות קפיטליסטיות. חלוקת ההון בסין דומה הרבה יותר לזו של ארה"ב מאשר לזו של ברית המועצות.

מאבק מעמדי

המאמר מסיים בכמה פסקאות ביקורתיות כלפי סין, בהן מוזכר "צמצום הזירה הפוליטית" – כלומר רדיפה של עיתונאים, ארגונים עצמאיים, עורכי דין ואקדמאים, הגברת התעמולה לסיפוח מדינות שכנות ועוד. כל הדברים הללו בהחלט מתרחשים בסין. אולם המאמר אינו מציין את האופן המעמדי הבורגני המובהק של הדיכוי הפוליטי. כאמור, בסין פועלים המוני בעלי הון באין מפריע, ומנצלים מיליוני עובדים סינים על בסיס יומיומי. במקום להשתמש במדינה ככלי של הפרולטריון נגד הניצול הבורגני, שירותי הביטחון בסין תוקפים ומדכאים את ניסיונות ההתארגנות של המעמד העובד. לדוגמא, פועלי מפעל יסיק בשנז'ן בשנת 2018, שפתחו במאבק מעמדי על זכויותיהם בעזרת סטודנטים קומוניסטים וחברי מפלגה זוטרים. לאחר סדרת מעצרים של עובדים ופעילים, המאבק חוסל והפועלים לא זכו באף ויתור או הטבה. בעקבות כמה תקריות מסוג זה בשנים האחרונות פרסמה "האוניברסיטה העממית לביטחון הציבור" – בית הספר לשוטרים הנחשב ביותר בסין – מסמך המדריך את הציבור לזהות ניסיונות להתאגדות עובדים כפעולה של מרגלים מערביים לחבל בתעשייה הסינית.

מה אפשר ללמוד מסין?

בכותרת המאמר נטען: "יש מה ללמוד מסין". לפיכך אני מבקש לשאול, מה עלינו ללמוד מסין?

שקפיטליזם וכלכלת שוק "טובה יותר" בפיתוח הכוחות היצרניים? ששחיתות היא תוצר של אנשים רעים, ויש לטפל בה מלמעלה? שעלינו לקבל לשורות הממשלה והמפלגה בעלי הון? שאת התעשיה המזהמת יש לייצא לעולם השלישי? שאת הסוציאליזם שלנו נבנה באמצעות מיסוי העשירים ורגולציה על השוק? שמאבק המעמדות הוא ניסיון זר לחבל בתעשייה שלנו?

אחד היתרונות העיקריים שיש לתנועה הקומוניסטית הוא מאגר הניסיון האדיר שנצבר במהלך 200 שנים של מאבק מעמדי, החל מהקומונה הפריזאית ועד המאבקים שמתחוללים ברחבי העולם כיום. מהמהפכה הסינית יש אינספור שיעורים שאפשר וצריך ללמוד – גם מההצלחות וגם מהכישלונות של ניסיון הבניה הסוציאליסטית. אולם במקום לאמץ את הנסיגות הגדולות של המפלגה הקומוניסטית הסינית, אני מציע להתמקד בלימוד הדרך שהובילה להצלחת המהפכה הסינית מלכתחילה.

 

עוד בנושא:

https://zoha.org.il/106505/

נשיא סין שי ג'ינפינג נואם על פיתוח בר קיימא בפורום האו"ם למגוון ביולוגי (צילום: סוכנות הידיעות שינחואה)

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן