איראן: ממחאה המונית למלחמה

כחודש לפני המתקפה האמריקאית-ישראלית על איראן, ההתקוממות ההמונית של העם הובילה לדיכוי החמור ביותר בהיסטוריה המודרנית של איראן. רזא פהלוי, בנו של השאה המודח, הצהיר: "בתנאים בהם העם האיראני נקצר באופן האכזרי ביותר האפשרי, אינני רואה בסיוע לשחרורה של האומה תוקפנות". ב-10 בינואר, קבוצה של אינטלקטואלים ואנשי אופוזיציה איראנים – בהם זוכת פרס נובל לספרות שירין עבאדי והבמאי מוחסן מחמלבאף – פנתה במכתב פומבי לטראמפ. החותמים הדגישו כי "כל הדרכים לעצירת הדיכוי ולהצלת חייהם של בני ארצנו הגיעו למבוי סתום", והוסיפו כי "מוצא ממצב זה מחייב סיוע בינלאומי".

התבטאויות אלה מעידות על שינוי רחב יותר בניתוח הפוליטי. בתוך איראן ומחוצה לה יש תחושה גוברת כי מאמציה של החברה האיראנית לחולל שינוי פוליטי נכשלו. המחאה נכשלה. הרפורמות נכשלו. האקטיביזם האזרחי כשל. תחושות אלה הועצמו בידי כלי תקשורת של גולים איראנים המזוהים עם מתנגדי המשטר, ואף שימשו את מזכיר המדינה של ארה"ב, מרקו רוביו, להצדקת המתקפה הצבאית על איראן.

הטענה כי שום דבר לא עבד נשענת על היסטוריה של דיכוי. הרפובליקה האסלאמית דיכאה מחאות המוניות שוב ושוב באמצעות מעצרים, כליאה ואלימות קטלנית. ההתקוממויות של 2018-2017, 2019, 2022 ו-2026 דוכאו באלימות. אך המסקנה שמופקת לעתים קרובות מאירועים אלה – לפיה הפעילות הפוליטית בתוך איראן כשלה – מבלבלת בין תבוסה בטווח הקצר לבין כישלון, ומתעלמת מההשפעות ארוכות הטווח של תבוסות אלה: יחידים שעברו רדיקליזציה, יחסים חברתיים שנשתנו ותזוזה בגבולות הלגיטימציה. תנועות המחאה לא הפילו את הרפובליקה האסלאמית, אך הן הרחיבו את השטח עליו יתחולל המאבק בעתיד.

אישה, חיים, חירות

תנועת המחאה "אישה, חיים, חירות" פרצה ב-2022 בעקבות מותה של מהסא אמיני, צעירה כורדית-סונית שנעצרה משום שלא עטתה כיסוי ראש כנדרש. ההפגנות פשטו ברחבי המדינה, נמשכו כמה שבועות, ונענו בדיכוי אינטנסיבי: מאות מפגינים נהרגו, אלפים נעצרו ובחודשים שלאחר המחאה בוצע גל של הוצאות להורג.

המחאות של 2022 נבדלו ממחאות קודמות לא רק בהיקפן ובמשכן אלא גם בהשתלבות צורות שונות של פעולה חברתית. התנועה הייתה בה בעת מחאה נגד המשטר, תנועה של נשים והתגייסות למען זכויות מיעוטים אתניים ודתיים. מחאת הנשים העניקה לתנועה כמה מהדימויים הדרמטיים ביותר שלה: נשים גוזזות את שיערן ושורפות את כיסוי הראש שלהן בפומבי, באקט של התנגדות לשליטת המדינה בגופן וכביטוי של אוטונומיה.

למרות דיכוי המחאה, השינוי שחוללה במרחב הציבורי עומד בעינו. אכיפת חוק כיסוי הראש נעלמה לחלוטין ממרחבים עירוניים רבים. שינוי זה מתועד באופן אמפירי: מחקרים המבוססים על מדיה חברתית מצאו כי בעקבות המחאה עלה שיעור הנשים ללא כיסוי ראש ב-24%.

המחאה אף עיצבה את הדינמיקה בתוך האליטה הפוליטית. במאי 2024, בעקבות מותו הבלתי-צפוי של הנשיא אבראהים ראיסי בתאונת מסוק, נבחר בבחירות בזק מסעוד פזשכיאן. פשזכיאן, לשעבר שר הבריאות בממשלת ח'אתמי הרפורמיסטית, נפסל מהתמודדות בבחירות לפרלמנט במרס 2024. חודשים ספורים אחר כך הוא כבר נבחר לנשיאות. שינוי זה מעיד כי המשטר "כיוון מסלול מחדש" בעקבות המחאה, ואיפשר למועמד רפורמיסטי להתמודד בבחירות.

פזשכיאן ניצח בסיבוב השני עם 54% מהקולות והביס את יריבו השמרני ג'לילי. הקמפיין של פשזכיאן הביע תמיכה מפורשת במחאה "אישה, חיים, חירות" והתחייב להתנגד למשמרות לאכיפת כיסוי הראש, שהובילו למותה של אמיני. פשזכיאן אף מינה פוליטיקאי כורדי-סוני כמושל מחוז כורדיסטן – לראשונה מאז ימיה הראשונים של הרפובליקה האסלאמית, ומינה סגן-נשיא סוני לענייני פיתוח הכפר. הרוב השמרני בפרלמנט התנגד למינוי, אך בסופו של דבר הצליח פזשכיאן לגבור עליו.

ב-2024-2023, אישר הפרלמנט חוק חדש להחמרת הענישה על נשים בשל אי-עטית כיסוי ראש. אך פשזכיאן סירב לחתום על החוק בטענה כי אכיפתו תוביל למתחים חברתיים שיאיימו על היציבות הלאומית. למעשה, המשטר נאלץ לסגת: החובה לעטות כיסוי ראש עדיין תקפה מבחינה חוקית, אך האכיפה הפכה סלקטיבית, ובהקשרים חברתיים רבים – למשל במסעדות – נעלמה לחלוטין. הישג זה הוא תוצאה של חפיפה בין התקוממות עממית, פעילות אלקטורלית במסגרת השיטה ותנועות מחאה מאורגנות ומאורגנות-למחצה שהפעילו לחץ בחזיתות שונות ואילצו את המשטר להתגמש.

פעולה קולקטיבית שגרתית

דפוס דומה מופיע גם בצורות שגרתיות יותר של פעולה קולקטיבית ברחבי איראן. פועלים, מורים, גמלאים ואחיות נאבקים זה עשורים למען דרישות סקטוריאליות. לעתים קרובות מדובר במחאות המתקיימות על בסיס שבועי באופן מתמשך. רק לעתים נדירות מסלימים מאבקים אלה לעימותים ישירים עם המשטר, ובדרך כלל הם נענים בדיכוי "קל" יותר: מעצרים, הטרדה ואלימות ספורדית, ללא השימוש השיטתי באלימות קטלנית המאפיין את דיכוי ההתקוממויות.

משום שהן מתקיימות מתחת לסף האיום הקיומי, פעולות מחאה אלה יוצרות מרחב להתארגנות חברתית ולבניית קשרים. מחקרים מראים כי אזורים בעלי רמה גבוהה יותר של מחאה סקטוריאלית היו פעילים יותר גם בהתקוממויות נגד המשטר. המשמעות היא שצורות שונות של מחאה מחזקות זו את זו, למרות ההבדלים באסטרטגיה וביעדים. המחאות הסקטוריאליות נמנעות מקריאה מפורשת להפלת המשטר כדי להגן על עצמן מדיכוי קטלני. אך הן מתנגדות באופן עקבי לדיכוי ולאכזריות של המשטר, דורשות להרחיב את החירויות הדמוקרטיות ומתנגדות למלחמה ולהתערבות חיצונית.

האמנם כישלון?

בפולין של שנות ה-80, תנועת סולידריות לא דרשה בראשיתה את הפלת המשטר הקומוניסטי. דרישתה המרכזית ב-1980  הייתה   לאפשר  את   קיומם   של   איגודי   עובדים עצמאיים. ויתור חסר-תקדים זה מצד המשטר פתח פתח להצלחת השביתות ב-1989 ולשינוי פוליטי נרחב. בטווח הקצר נראה היה כי סולידריות כשלה – אך בטווח הארוך היא הייתה הכוח המרכזי בתהליך השינוי הדמוקרטי.

הלקח הוא שגם הישגים שאינם מסתכמים בהפלת המשטר עשויים להיות חשובים ורדיקליים. ייתכן כי השינוי באיראן יבוא לבסוף כתוצאה מהרחבת שדה הפעילות החברתית. לעומת זאת, אסטרטגיות המבוססות על הסלמה – ובראשן מלחמות ביוזמה חיצונית – מובילות לליכוד שורות מאחורי המשטר. ההרס שמחוללת המתקפה האמריקאית-ישראלית והמיליטריזציה באיראן בעקבותיה מובילים להצרת צעדיה של המחאה. אך מצומצם ככל שיהיה השדה הפוליטי באיראן בעקבות המלחמה, השאלה המרכזית היא: כיצד תתארגן החברה האיראנית להובלת שינוי דמוקרטי. התשובה לכך לא תבוא מבחוץ.

תרגם מאנגלית וערך: א. בן יאיר

עוד בנושא: https://zoha.org.il/146013/