יש מה ללמוד מסין: הפרדת ההון מהשלטון, מיגור העוני והתמודדות עם משבר האקלים

המהפכה הסינית ב-1949 העניקה תקווה והשראה להמוני סוציאליסטים ברחבי העולם, אך בעשור הראשון של המאה ה-21 נראה היה שתקווה זו גוועת. בסוף שנות ה-60, עם סיומה של מהפכת התרבות, פתחה ההנהגה הסינית ברפורמות כלכליות לליברליזציה הדרגתית של השוק. סוציאליסטים רבים בעולם תהו אם השיטה הכלכלית שהתפתחה מאז בסין אינה אלא סוג חדש של קפיטליזם.

אולם בשנים האחרונות ביצעה סין תפנית חדשה ומעניינת. מאמר זה נועד להפנות זרקור לתפנית זו, ולהצביע על הרלוונטיות של השינויים המתחוללים בסין לשמאל העולמי.

ארבעה עשורים של ליברליזציה

ב-1969, בסוף תקופת מהפכת התרבות “הקצרה”, אירעה תקרית איי זנבהאו. סכסוך טריטוריאלי כמעט הוביל לעימות מזוין בין סין וברית-המועצות, ובעקבותיו נסגר סופית הגבול בין שתי המעצמות. הבידוד מברה”מ דחף את סין לחפש בעלות ברית חדשות ולהיפתח אט-אט למעצמות הקפיטליסטיות.

בעשור הראשון לרפורמות, בשנים 1978-1969, נפתח השוק הסיני בהדרגה לסחר חוץ, על מנת להתגבר על תנאיי הפיגור של הכלכלה המתפתחת. פתיחה זו הייתה אמנם צרה ומוגבלת לייבוא סחורות מסוימות, אך היא יצרה תלות באספקה מן החוץ. תלות זו התרחבה בהדרגה למוצרים נוספים, ולפתיחה רחבה יותר לשוק העולמי. חשוב לציין שפתיחה זו לא נעשתה מסיבות אידיאולוגיות, אלא במטרה לשפר את מצבה הכלכלי של המדינה. בעשור זה אף החלה סין לייבא ציוד של מפעלים שלמים  כדי לפתח את תעשייתה. עם זאת, ניהול הסחר כולו היה בידי המדינה. לא נפתחו יחסים חופשיים עם השוק העולמי, ובתוך סין היה זה הצבא שניהל באופן בלעדי את האספקה ואת העברת הסחורות.

בעשור הבא, בשנים 1989-1978, ביצע הממשל הסיני רפורמות כלכליות מרחיקות לכת. החקלאות הריכוזית המנוהלת בידי המדינה הופרטה לידי משקי בית כפריים שהפכו מעין עסקים קטנים. תוכנית יזמות עצומה (“יוזמות עיירה-כפר”) קידמה פרויקטים יצרניים עצמאיים למחצה, כמגזר הצומח במהירות הגדולה ביותר בכלכלה הסינית. כמו כן, לראשונה נפתחו בסין העממית אזורים לסחר חוץ חופשי – בעיקר דרך הונג קונג, בה פעלו מרכזי ההשקעות הזרות בסין בשלב זה.

בשנות ה-90 פתחה סין את כלכלתה לחלוטין לשוק הגלובלי, באופן שהפך אותה לסדנא של העולם. בפתיחתה לשוק הגלובלי ניצלה סין את שטחיה הגדולים ואת וכוח העבודה העצום, המשכיל, המיומן והזול שלה. כך הייתה סין לכלכלה מבוססת ייצוא והשקעות זרות. בעשור זה הועבר לסין הייצור של מגוון עצום של סחורות, ונוצר הדימוי הרווח של “מייד אין צ’יינה”, המניח כי כל מוצר תעשייתי גנרי מקורו בסין. לפי הערכות שונות, כוח העבודה התעשייתי שנוסף לעולם הקפיטליסטי עם פתיחת השוק הסיני למסחר שווה פחות או יותר בגודלו לזה של כל שאר מדינות העולם גם יחד.

בתקופה זו נפתחה בסין גם בורסת מניות. היוזמות העצמאיות למחצה שהוקמו בעשור הקודם עברו להתמקד ביצוא, והונפקו בבורסה כעסקים פרטיים. הוקמו תאגידים חדשים וצצו בעלי הון חדשים. בתחילת שנות האלפיים כבר חי בסין חלק נכבד מהמיליארדרים הגדולים בעולם. הפערים הכלכליים בינם לבין רוב העם הסיני, שעבד עבור פרוטות, הפכו עצומים לא פחות ולפעמים אף יותר מאשר בעולם הקפיטליסטי. המדינה עודדה שינויי ענק והשביתה את חגורת התעשייה הכבדה שהקימה בעשורים הראשונים של המהפכה בצפון מזרח המדינה. הוצאו צווי סגירה ובוצעו פיטורים המוניים. המפוטרים זרמו בהמוניהם לערים הגדולות וגרמו לצמיחתן של ערי הענק הסיניות הידועות כיום.

מבחינת אופני ההעסקה, בשנות ה-90 ריסקה הממשלה את “קערת האורז מברזל” – הכינוי למנגנון הקביעות והביטחון התעסוקתי שאפיין מגוון רחב של מקצועות. כך התהווה בסין מעמד עובדים עצום ומיומן, אך חסר הגנה וחסר זכויות שניתן להעביר מפרויקט יצוא אחד לאחר. התעשיות בבעלות המדינה עוצבו מחדש כקונגלומרטים ענקיים הנסחרים בבורסה, וסין הצטרפה לארגון הסחר העולמי בשנת 2000.

המפלגה הקומוניסטית השולטת בסין הסבירה מהלכים אלה לא כפתיחה אמיתית לקפיטליזם, אלא כשלבים ראשוניים הכרחיים של המהפכה הקומוניסטית. המהלכים נועדו לחולל תיעוש מהיר שיצמיח מעמד פועלים תעשייתי, ולחזק ולהעשיר את הכלכלה הסינית, אותה ניתן יהיה לתעל לטובת בניית הסוציאליזם בעתיד. למשקיפים מבחוץ, נימוקים אלה נראו לעתים קרובות כתירוצים. מבקרים רבים טענו כי הסוציאליזם הסיני אינו אלא מזכרת מן העבר, שנשמרה רק למראית עין.

שי ג’ינפינג משנה כיוון

החדשות הטובות הן שבשנים האחרונות המפלגה הקומוניסטית הסינית, כך נראה, שינתה כיוון. אפשר כי סיבות אידיאולוגיות הובילו את הממשלה הסינית להבנה שיש ביכולתה להתקרב שוב לחזון הסוציאליסטי. יתכן גם ששינוי הכיוון הוא תוצאה של הגעתה של סין לתקרת הצמיחה האפשרית בתור סדנת יזע של העולם כולו.

הנשיא הסיני הנוכחי, שי ג’ינפינג, עלה לשלטון לאחר שקודמו פרש בעקבות מעורבותו בפרשות שחיתות. באווירה של ביקורת ציבורית חריפה על ההנהגה, עלה שי ג’ינפינג לשלטון על כנפי המאבק בשחיתות. הבטחה למאבק בשחיתות משמשת במדינות רבות דרך של פוליטיקאים ממסדיים להתמיד במדיניות קפיטליסטית בעודם רוחצים בניקיון את כפיהם. אולם במקרה של שי ג’ינפינג, המאבק כוון לא רק נגד חברי הנהגה מושחתים, אלא נגד כל התערבות של ההון בקבלת החלטות פוליטיות.

ב-2013 פתח שי ג’ינפינג במסע לחיסול השחיתות המוסדית: החיבור בין ההון לשלטון. טיהור השלטון, כולל הנהגת המפלגה עצמה, מכל מי שהתקרב מדי לבעלי הון והושפע מהם, נוסף לטיהור השורות בתוך התאגידים עצמם. היו אף תאגידי ענק שמנהליהם הוחלפו “מהיום למחר”, והיו גם שהופקעו ישירות בידי הממשלה. במהלך בן שבע שנים רוסן ההון הסיני, והשפעתו על הממשלה הוגבלה מאוד. אך האם די בכך כדי שהממשלה תחזור לשלוט בכלכלה הסינית, וכדי תתגבר על המשבר הנובע מהגעה לתקרת הצמיחה שמאפשר כוח העבודה הזול?

במושב החמישי של הוועד המרכזי ה-18 של המפלגה הקומוניסטית הסינית ב-2015, הוצב חזון חדש לחלוטין. ההנהגה הציגה תוכנית ל-13 השנים הקרובות. הדיון בשינויים החברתיים והכלכליים בסין הוביל אותה למסקנה שעל סין לשנות את עצמה ממדינה המסתמכת על יצוא ועל השקעות מבחוץ לכלכלה מתקדמת מבוססת צריכה, יוזמה ושירותים. עיקר הרפורמה שהושקה ב-2015 הוא עידוד הצריכה. ההנהגה הסינית הבינה שיש ברשותה, בנוסף למספר העובדים המיומנים הגדול בעולם, גם את מספר הצרכנים הפוטנציאליים הגדול בעולם. הכלכלה הידרדרה לקיפאון בין השאר משום שהביקושים לא גדלו באותו קצב כמו ההיצע המתרחב עם התפתחות הטכנולוגיה. בכוחה של הרחבת הביקוש להניע את הכלכלה כולה, אולם לשם כך דרוש שיפור במצבו הכלכלי של האדם הפשוט בסין.

חילוץ העובדים הסינים מעוני, על מנת שיוכלו לצרוך יותר, עמד על כן במרכז תוכנית 13 השנים שהוצגה ב-2015. תוכנית המאבק בעוני החלה בניתוח הסיבות לעוני, שגילה שרבים מהסינים עניים בגלל סיבות הקשורות בבריאות. על כן, כוללת התוכנית השקעה מסיבית בשיקום מערכת הבריאות. זיהום סביבתי של המים ושל האוויר התגלה כגורם לאחוז גבוה מהבעיות הבריאותיות הנפוצות בסין. לפי הערכות, בין מיליון לשני מיליון סינים מתים בכל שנה כתוצאה מהזיהום. לפי נתוני הבנק העולמי, זיהום המים לבדו עולה לסין כ-2.3% מהתל”ג שלה מדי שנה.

יד קשה נגד הזיהום

סין החלה ברפורמה סביבתית נרחבת. עוד בוועידת המפלגה ב-2013 הוחלט על צמצום של 33% בזיהום האוויר תוך ארבע שנים. ב-2015 הוחלט על צמצום של 18% נוספים בכל הערים הגדולות. בעיתונות דיווחו על מפעלים שחרגו ממגבלות הזיהום שהציבה הממשלה, ובו ביום נהרסו עד היסוד – כאות אזהרה לאחרים שזלזלו ברגולציה הסביבתית. כשסין החליטה להחליף מנועים ברכבים, היא כפתה זאת בבת אחת על השוק כולו. הממשל פועל להפחית את ההסתמכות האנרגטית על פחם, והבטיח לעלות את תפוקת האנרגיה המתחדשת של סין מ-15% ל-25% עד 2030. הגברת ההסתמכות על גז ועל אנרגיה מתחדשת גבתה כצפוי קורבנות: ערים שלמות סבלו מאספקת חשמל לא מספקת בחורף.

התוכנית הסביבתית קיצצה ענפי יצור מזהמים, כמו פלדה ואלומיניום – שהיו ממילא במצב של ייצור-יתר – והסיטה השקעות לייצור אנרגיה מתחדשת. נוסף לעונשים החמורים למזהמים, הוכנסו יעדים סביבתיים של הפחתת זיהום, טיפול ראוי בפסולת והפחתה בפליטות של גז חממה להערכות של כל פקידי הציבור כתנאי לקידום. במקביל הוטלה על כתפיהם האחריות במקרה של חריגה. הוקם משרד ממשלתי חדש להגנה על הסביבה, וניתנו סמכויות נרחבות לשלטון המקומי, כולל עידוד כלכלי נרחב למערכת האכיפה הסביבתית.

התוצאות: בסין התחולל השינוי המהיר ביותר אי פעם: עם ירידה של 40% בזיהום האוויר לעומת 2014 ועלייה חדה בהתבססות על אנרגיה מתחדשת וירוקה. אך גם לאחר הרפורמה, איכות האוויר והמים בסין עדיין לא עומדת בסטנדרטים בינלאומיים. הסיבה לכך היא שבעשרים וחמש השנים  שקדמו לרפורמה, תפקדה סין כענקית תעשייה וכסדנא של העולם כולו. התיעוש המהיר נעשה על חשבון משאבי הטבע המקומיים. הסביבה שילמה את המחיר – ובעקבותיה גם האזרחים, בשל התפשטות תחלואה הנובעת מהזיהום.

בשנים הקרובות מתכוונת סין לקצץ בייצור אנרגיה מבוסס פחם, ולהכניס שיטת סחר בפליטות עודפות (שיטה המכונה cap and trade). בתקופת הקורונה גרמו הסגרים נסיגה כללית בזיהום לתקופה קצרה, אך ב-2021 שבו רמות הזיהום לרמה שלפני הקורונה. אזורים מסוימים בסין ריככו את המגבלות הסביבתיות על מנת להקל על המצוקה הכללית בתקופת המגפה, ואזורים אחרים דווקא הכריזו על תוכניות מרחיקות לכת נגד משבר האקלים. על הוויתורים בעמידה על הסטנדרטים הסביבתיים בטווח הקצר מפצה ממשל שי ג’ינפינג בהצבת יעדים שאפתניים ארוכי טווח ומבטיח איפוס של פליטות הפחמן עד 2060. עם זאת, המבקרים בסין טוענים שוויתורים אלה מסמנים התרככות שמסכנת את הצלחת המהלך כולו.

ועדיין, על מנת למגר את העוני – היעד שהציבה לעצמה סין כדי לבנות כלכלה מבוססת צריכה – לא ניתן להסתפק ברפורמה בבריאות ובסביבה. התוכנית הסינית למיגור העוני ולהעלאת הביקוש בסין היא רחבה ומעניינת. ראשית, הוקם מרשם משקי בית עניים. במקום להציע תמיכה כספית במשפחות, הרפורמה בוחנת משק בית אחר משק בית כדי להציע פתרונות המותאמים במיוחד לכל אחד מהם. לדוגמא, אחד מבני המשפחה נשלח בידי המדינה לעבור הכשרה מקצועית בתחום שיש לו דרישה באזור. בכוחו של שכרו הטוב לספק תמיכה יציבה למשפחתו.

במושב הוועד המרכזי שהוזכר לעיל אושרה גם תוכנית חומש (2025-2020) לשימוש מוגבר במיסוי ובכספי העברה לחלוקה מחדש של ההכנסה במדינה. המטרה הייתה לחזק את אזורי הכפר והפריפריה, תוך השקעה נרחבת ברווחה. הניתוח שהוביל לצעדים אלה גרס כי המפתח לעידוד צריכה נמצא בחלוקה משופרת של ההכנסה הלאומית, ובהעברת חלק גדול יותר ממנה לידי השכבות העניות. הצהרות משמחות פחות באותו מושב חידשו את מחויבותה של סין “לאחד את המולדת” – כלומר לספח את טייוואן.

שוויון חשוב יותר מצמיחה

ההכרזה המשמעותית של הוועד המרכזי במושב זה הייתה – העדפת שוויון על פני צמיחה. מימוש סיסמא זו עשוי להגשים את תקוותיהם של אנשי שמאל ברחבי העולם, ושל כל מי שחושש ממשבר האקלים. הצעד היחיד שיכול לעצור את החרפתו של משבר האקלים הוא שינוי קיצוני בתיעדוף: האטה בצמיחה והגנה על מה שנשאר מהטבע. פעילי סביבה ברחבי העולם ומדעני אקלים מתוסכלים מהיעדר האפשרות לדמיין שינוי כזה במסגרת השיטה הקפיטליסטית: הקפיטליזם תלוי בצמיחה, ובלעדיה הוא מתרסק. ההיגיון שצריך להשתנות כדי להתמודד עם משבר האקלים אינו רק זה של המדינות, אלא גם של כל עסק, תאגיד ומפעל. העסקים כצפוי לא מעוניינים להפסיק להתרחב, והממשלות בחברות קפיטליסטיות פועלות במסגרת טווח צר למדי של צעדים להגבלת העסקים. התקווה היא שהממשלה הסינית, בהיותה בלתי-תלויה באינטרסים עסקיים, תוכל להוביל את שינוי המגמה ולגרור בעקבותיה את שאר העולם. לכן ההבטחה להעדיף שוויון על פני צמיחה מעוררת תקווה, גם אם בינתיים מדובר בהבטחה בלבד. לפי שעה, סין עדיין מתכננת את דרכה על בסיס יעדי צמיחה בינוניים-גבוהים, ומסתמכת גם על ההנחה שחיזוק כוח הקנייה של אזרחיה יוביל לצמיחה.

לאחר הדיון בנסיגתה של הממשלה הסינית מהליברליזם הכלכלי ובמדיניותה להשבת השליטה בכלכלה, להפרדת ההון מהשלטון ולקידום השוויון, יש להפנות מבט גם להיבטים הקשורים לליברליזם חברתי. התקופה הארוכה של ליברליזם כלכלי בסין הייתה גם תקופה של פתיחות יחסית באפשרות הביקורת על הממשלה. האקדמיה ביקרה את מדיניות הממשלה באופן גלוי ופתוח; ארגוני חברה אזרחית ותנועות עצמאיות קמו ומחו נגד השלטון בתחומים שונים; עיתונאים פרסמו ביקורת על השלטון; ועורכי דין לזכויות אדם פעלו ברמה המקומית והבינ”ל נגד הפרות זכויות האדם בסין. בשנים האחרונות, במקביל למאבק בשחיתות ובקשרי הון-שלטון, השתנה המצב. המאבק של השלטון בשחיתות עורר פחדים רבים, מוצדקים בחלקם, מפני התערבות חיצונית של בעלי אינטרסים כלכליים בפוליטיקה הסינית. כתוצאה מכך, חל צמצום ברור בחופש העיתונות. מאות עורכי דין המגנים על מבקרי השלטון נעלמו, וכנראה נשלחו למעצרים ממושכים. תנועות חברתיות ופוליטיות נסגרו בבת אחת, כותבים והוצאות ספרים הוטרדו ולעתים גם נעצרו, וגם באקדמיה החלו להרגיש בלחץ גדול יותר על מבקרי השלטון. המחיר ששילמה החברה הסינית על ההתקדמות במאבק בעוני ובמשבר הסביבתי ברור: המרחב הפוליטי בסין הצטמצם.

ולסיום הבהרה: מאמר זה לא נועד להגן על סין מביקורת – הגנה שסין כמעצמה עולמית ודאי אינה זקוקה לה. מטרתו גם אינה לצייר את סין כטלית שכולה תכלת, או כדוגמא לחיקוי. מטרתי להצביע על כך שסין, שבמשך שנים נדמה היה שאיבדה מהרלוונטיות שלה עבור הסוציאליזם העולמי, ביצעה תפנית חדשה ומעניינת. המגמות החדשות בסין יכולות לתת תקווה למי שמחפש אלטרנטיבה בשלושה נושאים בעלי חשיבות מכרעת לחברה האנושית: הפרדת ההון מהשלטון והיכולת להנהיג מדיניות כלכלית וחברתית עצמאית מהאינטרסים של בעלי ההון; מיגור העוני וחלוקה מחודשת של ההכנסות בחברה; ותיקון המצב הסביבתי ומאבק במשבר האקלים – המשבר העמוק והמסוכן ביותר שניצב בפני האנושות בתקופה זו, ששום מעצמה אחרת אינה מצליחה לקדם צעדים משמעותיים להתמודדות עמו.

בעיני, השמאל העולמי צריך לפקוח עיניים וללמוד על מהלכיה החדשים של סין – בלי קשר לביקורת שעשויה להיות כלפיה בתחומים אחרים. הפרדת ההון מהשלטון, חלוקה מחדש של ההכנסות באופן שמוציא מאות מיליוני אנשים מעוני, ומעבר לכלכלה בת קיימא מבחינה סביבתית הם האתגרים הגדולים ביותר הניצבים בפני האנושות בימינו. נראה שסין עושה מאמץ אמיתי וחדשני בכולם, מאמץ שכבר החל להניב פירות.

נועה לוי