שביתת המורים הארוכה בהיסטוריה של מערכת החינוך הישראלית ; נכנסה לתוקפה ב-10 באוקטובר 2007

בשנת 2001 הסתיים תוקפו של ההסכם הקיבוצי שנחתם בין הממשלה לבין שני ארגוני המורים בישראל – ארגון המורים והסתדרות המורים. מאז ובמשך 5 שנים ניהלו הצדדים, ובאמצעות שרת החינוך דאז לימור לבנת משא ומתן בדבר הסכם קיבוצי חדש, אך ללא כל תוצאות. במהלך תקופה זו הוקמה ועדת דברת שנועדה להמליץ על שינוי כולל במערכת החינוך. ב-2005 פרסמה הוועדה את המלצותיה, והממשלה החליטה על רפורמה בחינוך שתתבסס על המלצות אלה.

עוד במהלך דיוני הוועדה, הביעו ארגוני המורים הסתייגות ממנה, בעיקר על רקע אי-שיתופם בדיונים, למעט נציגות של משקיפה בתת-ועדות. פרסום ההמלצות הגביר את מרירות המורים, שכן הם יפגעו באוטונומיה של המורה, בשעות עבודתו ובתנאיו, לצד פיטורי מורים רבים. לאחר החלטת הממשלה על ביצוע הרפורמה, נפרדו דרכיהם של שני הארגונים – הסתדרות המורים חתמה על הסכם עם הממשלה ברוח המלצות הוועדה. ארגון המורים סירב להצטרף להסכם, וחבריו פתחו במאבק שמטרתו להוביל את הרפורמה באופן שלדעתם לא יפגעו תנאי העסקתם, פגיעה שתגרום להידרדרות מערכת החינוך כולה.

במהלך שנת הלימודים תשס”ז (2006-2007), התנהל בין ארגון המורים לממשלה משא ומתן שלא הוביל לתוצאות. תוך כדי המשא ומתן נקטו המורים עיצומים, שכללו בין היתר שיבושי בחינות בגרות. שנת הלימודים תשס”ח נפתחה כסדרה, אך העיצומים נמשכו, וארגון המורים הודיע כי מיד אחרי החגים יפתחו בשביתה ללא הגבלת זמן, אם לא ייחתם הסכם.

ב-10 באוקטובר כ-40 אלף מורי הארגון החלו בשביתה ולא התייצבו לעבודה, ובתי הספר העל יסודיים, בהם לומדים כ-550 אלף תלמידים הושבתו. שנת הלימודים שהחלה חודש וחצי קודם לכן, כללה את חופשות החגים, כך שבפועל הספיקו התלמידים ללמוד כשלושה שבועות בלבד. במהלך השביתה התקיימו פגישות בין הצדדים. גורמים שונים ניסו לתווך, אך לא הושגה כל התקדמות. המורים יצאו להפגין במקומות שונים בכל רחבי הארץ ונקטו בגימיקים שונים למשוך את תשומת הלב של הציבור למאבק. בין הגימיקים הייתה כניסה לים, המציינת את טביעת החינוך בארץ והגעה לוועידת אנאפוליס, בעקבות ראש הממשלה.

ב-13 בדצמבר 2007 לפנות בוקר, בתום 20 שעות של דיונים רצופים, הגיעו הצדדים להסכם, ובו ביום המורים חזרו ללמד, ובתי הספר שבו ונפתחו. בהסכם הוסכם כי ארגון המורים יצטרף למהלך של הממשלה להוביל את הרפורמה בחינוך על פי ועדת דברת. נקודות עיקריות בהסכם: המורים יקבלו תוספות שכר שיגיעו ל-35 אחוזים – מחצית מהם תשולם במשך שנתיים, והמחצית השנייה תשולם בסופו של המהלך, אם ייחתם הסכם סופי על הרפורמה. יורחבו סמכויות המנהלים בבתי הספר – עקרון העומד בבסיס המלצות ועדת דברת.כמו כן התחייבה הממשלה להחזיר למורים חלק משעות הלימוד שקוצצו, ותפעל לצמצום מספר התלמידים עד 32 תלמידים לכיתה. שני הסיכומים האחרונים לא נכללו בהסכם אלא ניתנו כ”התחייבות שלטונית אישית” של ראש הממשלה אהוד אולמרט.

השביתה התאפיינה גם בהיותה רצף מתמשך ומתוקשר של פעולות מחאה לא אלימות. המורים עמדו עם שלטיהם בכל צומת כבישים בארץ, הפגינו מול משרדי הממשלה, והפיצו מכתבים באינטרנט. הממשלה מצידה פרסמה מודעות גדולות המסבירות את עמדתה וראש הממשלה נתן גיבוי פומבי לשריו המנהלים את המשא ומתן. כלי התקשורת מלאו במאמרי דעות המצדיקים את עמדותיהם של שני הצדדים אך סקרים שפורסמו במהלך השביתה קבעו כי הציבור ברובו תומך במאבק המורים. שביתת המורים שהחלה ב-10 באוקטובר 2007 הייתה הארוכה השביתה הארוכה ביותר בהיסטוריה של מערכת החינוך הישראלית, במסגרתה שבתו חברי ארגון המורים במשך 64 ימים.